<h1>פסקי הרי"ד</h1>
<h2>דף ב.</h2>
שבועות שתים שהן ארבע, בשבועת ביטוי שפתים הכתובה בויקרא [פרק ה'] אצל קרבן עולה ויורד קאמ' כדמפרש לקמ' בפ' שלישי [י"ט ע"ב], שתים כתיבי בקרא דכת' להרע או להיטיב, ומפרש לקמן אוכל להיטיב, לא אוכל להרע, שמענה את עצמו, והוא הדין לכל דבר שהוא הין ולאו להבא, דלהרע או להטיב להבא משמע, ובפ' שלישי [כ"ה ע"א] מרבה מן המקרא אפילו דברים שאין בהן הרעה והטבה, ומיהו שתים נינהו ותו לא, דבר וחילופו, הין ולאו, שהן ארבע יש לרבות מריבוי הכת' כדמפרש לקמן בפר' שלישי אף דבר וחילופו לשעבר, כגון אכלתי והוא לא אכל, או לא אכלתי ואכל.
ידיעות הטומ', חייוב קרבן עולה ויורד מחמת טומ' מקדש וקדשיו, [הכתובה אצל שבועת ביטוי (ויקרא ה') או נפש אשר תגע וגו', וילפינן בפירקין שאין הכתוב מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו], שנכנס בשוגג למקדש אחר טומ' זו או אכל בשר קודש, שתים שהן ארבע, שתים כתיבי דכת' [שם] ונעלם ממנו והוא טמא, משמע שנעלמה ממנו טומ' ועל ידי אותו העלם אכל קודש, הרי אחת, או נכנס למקדש, הרי שתים, ולפי שאינו חייב עליה אלא אם כן ידע כתחילה שניטמא ואחר כך נעלמה ממנו ולאחר מעשה נודע לו שחטא, משום הכי קרי להו ידיעות. שהן ארבע, יש לרבות מן המקרא עוד שני חייובין, העלם קודש והעלם מקדש, וזכור הוא את הטומ'.
יציאות השבת שתים שהן ארבע, הוציא מרשות היחיד לרשו' הרבים למדנו מן המקרא שחייב בפ' הזורק במסכת שבת [צ"ו ע"ב], ויצו משה ויעבירו קול במחנה וגו' [שמות ל"ו], לא תפיקו מרשות היחיד לרשו' הרבים, והן שתים, אחת לעומד בחוץ והושיט ידו לפנים ונטל חפץ והוציאו, ואחת לעומד בפנים ונטל חפץ ממקומו והוציאו בידו והניחו בחוץ. שהן ארבע, יש ללמוד מאילו שכשם שהקפידה תורה מרשות לרשות בהוצא' כך הקפידה בהכנסה, והרי הן שתים, אחת לעומד בפנים והושיט ידו לחוץ ונטל חפץ והכניס, ואחת לעומד בחוץ ונטל חפץ ממקומו והכניס והושיטו לפנים והניחו.
מראות נגעים שהמצורע מביא עליהן קרבן לטהרתו, שנים כתובין במקרא שאת ובהרת, והן חלוקות במראיהן כדמפרש בגמרא, שהן ארבע, יש לרבות תולדה לזו ותולדה לזו כדמפרש בגמ'.
מתני' כל שיש בה ידיעה כתחילה כול'. פי' ידיעה כתחילה שידע שניטמא, וידיעה בסוף משאכל את הקודש בהעלם או נכנס למקדש ויצא נודע לו שבטומ' אכל או בטומ' נכנס, והעלם בנתים כשאכל את הקדש נעלמה ממנו טומ' או קודש, וכן הנכנס למקדש נעלמה ממנו טומ' או מקדש, הרי זה בקרבן עולה ויורד שהוא מפורש באותה הפרשה, לעשיר חטאת בהמה ולעני עוף ולדל שבדלים עשירית האיפה, והיא מנחת חוטא האמורה בכל מקום, וזה לשון עולה ויורד עולה לעשיר ולעני יורד. ולקמן נפרש מנלן דבידיעה כתחילה ובסוף והעלם בנתים כת'.
יש בה ידיעה כתחילה ואין בה ידיעה בסוף, שעיר הנעשה בפנים, שלשה שעירין נעשין לציבור ביום הכיפורים, אחד מתן דמו לפנים, וחברו משתלח לעזאזל, כמו שכת' באחרי מות, ואחד קרב במזבח החיצון במוספין, והוא כת' בפרש' פינחס עם שאר כל מוספי המועדות. תולה, להגן עליו מן הייסורין, שאע"פ שאינו יודע שחטא יש לו לידאג, שהרי כל השוגגין צריכין כפרה לכשידעו, אלמ' קודם ידיעה ענושים הם. עד שיודע לו שאכל קודש בטומ', דהדר הואי לה ידיעה כתחילה ובסוף והעלם בנתים והרי הוא בעולה ויורד.
מתני' אין בה ידיעה כתחלה כול'. פי' אין בה ידיעה כתחילה שאכל קודש בטומ' ולא ידע בטומ' זו מימיו, ולא יבוא בכלל קרבן לעולם, שהרי אין קרבן (זה) [בא] אלא על שיש בה ידיעה כתחילה. שעיר הנעשה בחוץ, ביום הכיפורים ויום הכיפורים עצמו מועיל עם הקרבן, שנ' [ויקרא כ"ג] כי יום כיפורים הוא, שנ' [במדבר כ"ט] בשעיר הנעשה בחוץ, ושעיר עזים אחד חטאת מלבד חטאת הכיפורים, והוא השעיר הנעשה בפנים, הקישן הכת', ללמדך שעל מה שזה מכפר זה מכפר, מה פנימי אינו מכפר אלא על דבר שיש בו ידיעה, ומאי ניהי ידיעה כתחלה, כדאמרן, אף חיצון אינו מכפר אלא על דבר שיש בו ידיעה, ומאי ניהי ידיעה בסוף ולא כתחילה, דלא אתיא לכלל קרבן, ומכפר זה כפרה גמורה בלא תלייה.
<h2>דף ב:</h2>
מתני' הי' ר' שמע' אומ' כול'. פי' מהו שייקרבו זה בזה, אם אבד שעיר שהופרש ליום הכיפו' ונתכפרו באחר, ונמצא זה ברגל או בראש חודש, מהו שייקרב לשם שעירו של יום, אמ' להן ייקרבו, אמרו לו הואיל ואין כפרתן שוה היאך הן קריבין, והלא כשהופרש לא לכפר כפרה זו הופרש, אמ' (לו) [להן] כולן באין לכפר על טומ' מקדש וקדשיו, כל דהיא, וכיון דבכך הן שוין, אע"פ שכפרותיהן חלוקות, יכול הוא ליקרב, דהא לכפר על טומ' מקדש וקדשיו הופרש, ועל טומ' מקדש וקדשיו הוא קרב.
מיכדי תנא ממכות סליק מאי שנא דתני שבועות, משום דתנא וחייב על הראש שתים אחת מיכן ואחת מיכן, [ג' ע"א] ועל הזקן שתים מיכן ושתים מיכן ואחת באמצע, חדא ומיחייב עלה תרתי, תנא נמי שבועות שתים שהן ארבע. מאי שנא הכא דקתני להו לכולהו, ומאי שנא יציאות השבת ומראות נגעים דלא קתני לכולהו. שבועות וידיעות הטומ' דגבי הדדי כתיבן ודמיין להדדי בקרבן עולה ויורד, תני להו גבי הדדי, ואיידי דתנא תרתי תנא נמי כולהו. פתח בשבועות ומפרש ידיעות הטומ', אמרי אין, ידיעות הטומ' אידי דזוטרן מיליהו פסיק שדי להו, והדר תני שבועות.
<h2>דף ז.</h2>
ת"ר מנין שאינו חייב אלא על טומ' מקדש וקדשיו, ומסיק [ז' ע"א] דתניא ר' אומ' אקרא אני חיה, בהמה למה נאמר, נאמר כאן בהמה טמאה, ונאמר להלן בהמה טמאה, מה להלן בטומ' קודש, אף כאן בטומ' קודש. פי' בקרבן עולה ויורד כת' [ויקרא ה'] או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה, ודיי אם הייתי קורא בנבלת חייה טמאה, שנכתב ראשון, ולא היה צריך לחזור ולכתוב בהמה, שהרי בהמ' בכלל חיה, שנ' [שם י"א] (ו)זאת החיה אשר תאכלו וסמיך ליה כל מפרסת פרסה, ונאמר להלן באוכל קדשים בטומ' הגוף בצו את אהרן, נפש כי תגע בכל טמא בטומ' אדם או בנבלת בהמה טמאה וגו' ואכל מבשר זבח השלמים וגו' [שם ז']. אשכחן טומ' קודש, טומ' מקדש מנלן, אמ' קרא [שם י"ב] בכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבוא, מקיש מקדש לקדש.
<h2>דף ז:</h2>
יש בה ידיעה כתחילה כול'. ת"ר וכפר על הקדש מטומאות בני יש' [ויקרא ט"ז], מטומאתו של קודש, יכול על כל טומ' קודש יהא שעיר זה מכפר, פי' ואע"פ שיש בה ידיעה כתחילה וידיעה בסוף והעלם בנתים, ת"ל ומפשעיהם לכל חטאותם, חטאים דומיא דפשעים, מה פשעים שאינן בני קרבן, פי' שאין פשע אלא מזיד, יצא שיש בה ידיעה תחילה וסוף שהיא בת קרבן.
ומנין לשיש בה ידיעה כתחילה ואין בה ידיעה בסוף שעיר זה תולה, ת"ל לכל חטאותם, חייבי חטאות במשמע, פי' הראוי לבוא לידי חטאת לכשתיודע לו ידיעה בסוף. [ח' ע"ב] וכי מאחר שאינו מכפר למה תולה, אמ' ר' זירא לומ' שאם מת מת בלא עון. אמ' ליה רבא שאם מת מיתה ממרקת, אלא אמ' רבא להגן עליו מן הייסורין.
<h2>דף ט.</h2>
ועל שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף כול'. אמ' רב יהודה אמ' שמואל מאי טעמ' דר' יהודה, אמ' קרא [במדבר כ"ט] ושעיר עזים אחד לחטאת ליי', חט שאין מכיר בו אלא יי' שעיר זה יהא מכפר. פי' גבי ראש חודש כת'.
אשכחן שעירי ראשי חדשים, שעירי רגלים מנלן, [ט' ע"ב] אמ' ר' חמא ביר' חנינה שעיר ושעיר, ואתקוש שעירי רגלים לשעירי ראשי חדשים, מה שעירי ראשי חדשים אינן מכפרין אלא [על] שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף, אף שעירי רגלין אינן מכפרין אלא על שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף.
<h2>דף ט:</h2>
ר' שמע' אומ' כול'. אמ' ר' אלעזר א"ר אושעיה מאי טעמיה דר' שמע', יליף עון עון מציץ, מה להלן טומ' בשר, אף כאן טומ' בשר. פי' גבי ראש חודש כת' ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה, וילפינן בתורת כהנים [שמיני] דשעיר ראש חודש היה, ובציץ כת' [שמות כ"ח] ונשא אהרן את עון הקדשים.
<h2>דף י.</h2>
ר' מאיר אומ' כול'. מאי טעמ' דר' מאיר, אמ' ר' יונה אמ' קרא [במדבר כ"ט] אלה תעשו ליי' במועדיכם, הוקשו כל המועדים כולן זה לזה. והא ראש חודש לא איקרי מועד, איברה כדאביי, דאמ' אביי קרא עלי מועד לשבור בחורי [איכה א']. פי' ואמרי' במסכת תעניות [כ"ט ע"א], תמוז דההיא שתא מלויי מליוה.
אמ' ר' יוחנן מודה ר' מאיר בשעיר הנעשה בפנים שהוא אינו מכפר כפרתן והן אינן מכפרין כפרתו. הוא אינו מכפר כפרתן, כפרה אחת הוא מכפר ואינו מכפר שתי כפרות, והן אינן מכפרין כפרתו, אחת כת', כפרה זו לא תהא אלא פעם אחת בשנה. תניא נמי הכי, על טהור שאכל את הטמא ועל שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף ועל שאין בה ידיעה בתחילה אבל יש בה ידיעה בסוף, שעירי רגלים ושעירי ראשי חדשים ושעיר הנעשה בחוץ מכפרי' דברי ר' מאיר, ואילו שעיר הנעשה בפנים שיירה, וכפרתו שיירה.
בשלמא דראש חודש לא מכפר אדרגלים, אמ' קרא [ויקרא י'] עון, עון אחד הוא נושא ואינו נושא שתי עוונות, אלא דרגלים אמאי לא מכפרי אדראש חודש, אמ' קרא [שם] אותה, אותה נושא עון, ואין אחר נושא עון. בשלמ' דרגלים לא מכפרי אדיום הכיפורים, אמ' קרא [שמות ל'] אחת, כפרה זו לא תהא אלא פעם אחת בשנה, אלא דיום הכיפורים אמאי לא מכפרי אדרגלים, אמ' קרא אחת, כפרה אחת מכפר ואינו מכפר שתי כפרות. והא כי כת' אחת בשעיר הנעשה בפנים הוא דכתי'. אמ' רבא אמ' קרא [במדבר כ"ט] מלבד חטאת הכיפורים, ואיתקש חיצון לפנימי.
<h2>דף י:</h2>
היה אומ' ר' שמע' בן יהודה משמו, פי' סתם ר' שמע' הוא בן יוחי. מאי שנא דראש [חודש] דלא מכפר אדרגלים, אמ' קרא עון, עון אחד הוא נושא, ואינו נושא שתי עוונות, דרגלים נמי לא נכפרו אדראש חודש, דאמ' קרא אותה, אותה נושא עון, ואין אחר נושא עון. אותה לא משמע ליה. מאי שנא דרגלים דלא מכפר אדיום הכיפורים, דאמ' קרא אחת, כפרה זו לא תהא אלא פעם אחת בשנה, איהכי דיום הכיפורים לא ניכפרו אדרגלי', דאמ' קרא אחת, כפרה אחת מכפר ואינו מכפר שתי כפרות. אחת לא משמע ליה. אי הכי דרגלים נמי ניכפרו אדיום הכיפורים. אלא לעולם אחת משמע ליה, ושני התם דאמ' קרא וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה, בקרנותיו דמזבח הפנימי הוא דמכפר כפרה אחת, אבל בקרנותיו דמזבח החיצון מכפר אפי' שתי כפרות.
<h2>דף יב:</h2>
מתני' ועל זדון טומ' מקדש וקדשיו כול'. מנהני מילי, דת"ר פשעים אילו המרדים, וכן הוא אומ' [מ"ב ג'] מלך מואב פשע בי, אז תפשע לבנה בעת ההיא, חטאים אילו השגגות, וכן הוא אומ' [ויקרא ד'] נפש כי תחטא.
ועל שאר עבירות שבתורה כול'. הינו קלות הינו עשה ולא תעשה, הינו חמורות הינו מיתות בית דין וכריתות, הינו זדונות הינו הודע, הינו שגגות הינו [לא] הודע. פי' הינו קלות, הי נינהו עשה ולא תעשה, אמאי תני להו תרתי. הי ניהו זדונות היניהו הודע, קא ס"ד הודע שידע ועשה דהינו מזיד, דהא ליכא למימ' שנודע לו שגגתו כדמפרשינן ליה בכל דוכתא, דאם כן הוה ליה חייבי חטאות ואשמו' ודאין, ותנן בכריתות [כ"ה ע"א] חייבי חטאות ואשמות ודאין שעבר עליהן יום הכיפורים חייבין להביא אחר יום הכיפורים, אמ' רב יהודה הכי קאמ', עבירות הקלות והחמורות בין שעשאן במזיד ובין שעשאן בשוגג, ואותן שעשאן בשוגג בין שנודע לו ספיקו ובין שלא נודע לו ספיקו, ואילו הן קלות, עשה ולא תעשה, ואילו הן החמורות, כריתות ומיתות בית דין. פי' סיפא דמתני' מפרשא לה לרישא, וכולהו פירושא דקלות וחמורות היא. בין שעשאן בשוגג, האי שוגג דהכא ליכא לפרושה אלא בדבר ששג[ג]תו חטאת אלא אשם תלוי, כגון [אכל] אחת משתי חתיכות, אחת של חלב ואחת של שומן, ואינו יודע איזו אכל, בין שנודע לו ספיקו, שנודע לו שבא לידו ספק חלב, בין שלא נודע לו לפני יום הכיפורים שאכל ספק חלב, אין צריך להביא לאחר יום הכיפורים אשם תלוי, והכי נמי תנן בכריתות [שם], חייבי אשמות תלויין שעבר עליהן יום הכיפורים פטורין, ויליף לה התם מקראי. [י"ג ע"א] תניא [יומא פ"ה ע"ב] ר' אומ' על כל עבירות שבתורה בין שעשה תשובה ובין שלא עשה תשובה יום הכיפורים מכפר, חוץ מפורק עול, ומגלה פנים בתורה, ומיפר ברית בבשר, שאם עשה תשובה יום הכיפורים מכפר, ואם לא עשה תשובה אין יום הכיפורים מכפר. מאי טעמ' דר', דריש הכי, [במדבר ט"ו] כי דבר יי' בזה, זה הפורק עול ומגלה פנים בתורה, ואת מצותו הפר, זה המפר ברית בבשר, הכרת תכרת, הכרת קודם יום הכיפורים, תכרת לאחר יום הכיפורים. יכול אפילו עשה תשובה, ת"ל עונה בה, לא אמרתי אלא בזמן שעוונה בה. ורבנן, הכרת בעולם הזה, תכרת לעולם הבא, עונה בה, שאם עשה תשובה ומת מיתה ממרקת. ותניא יכול יהא יום הכיפורים מכפר על שבין ועל שאינן שבין, ת"ל אך, חלק. ומוקמינן לה בכרת דיומיה.
<h2>דף יג:</h2>
מתני' אחד יש' ואחד כהנים כול'. תני אחד יש' ואחד כהנים ואחד כהן משיח, והדר תני מה בין יש' לכהנים לכהן משיח. אמ' רב יהודה הכי קאמ', אחד יש' ואחד כהנים ואחד כהן משיח מתכפרין בשעיר המשתלח בשאר עבירות, ואין חילוק ביניהם, מה בין יש' לכהנים לכהן משיח, אלא שדמו של פר מכפר על הכהנים בטומ' מקדש וקדשיו, ומני ר' יהודה היא, דתניא [ויקרא ט"ז] וכפר את מקדש הקדש, זה לפניי לפנים, אהל מועד, זה היכל, מזבח כמשמעו, יכפר, אילו עזרות. פי' זה לפני לפנים על טומ' שאירעה לפני לפנים ושהה כדי השתחויה, דמחייבא ליה שהייתו כדמפרש בפירקין דלקמ' [ט"ז ע"ב]. זה היכל, אם ניטמא בהיכל. זה מזבח, הזהב, אם הקטיר קטרת בטומ'. אילו העזרות, נכנס לעזרה בטומ'. אינמי על ההזאות מדבר, לפני לפנים הינו בין הבדים, היכל הינו על הפרוכת, מזבח הינו מזבח הזהב, יכפר אילו עזרות, הינו שירי הדם שהיה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון שהיה בעזרה. ולאו דוקא קאמ' עזרות, ומשום דעזרת כהנים ועזרת ישר' כולן דבר אחד וקדושה שלהן אחת מן התורה, משו' הכי קאמ' עזרות. כהנים כמשמעו, עם הקהל אילו יש', יכפר אילו הלוים, הושוו כולן לכפרה אחת, שמתכפרין בשעיר המשתלח דברי ר' יהודה. פי' דאילו בטומ' מקדש ליכא למימ' דהושוו, שהרי הפר מכפר על הכהנים ושעיר הפנימי על יש'. ר' שמע' אומר כשם שדם השעיר לבדו מכפר על יש' בטומ' מקדש בלא שום וידוי, שהרי אין וידוי בשעיר הפנימי, כן דם הפר לבדו בלא וידוי מכפר על הכהנים בטומ' מקדש (בלא שום וידוי שהרי אין וידוי השעיר הפנימי מכפר על הכהנים בטומ' מקדש), ואיתר ליה וידוי הפר לשאר עבירות.
<h2>דף יד:</h2>
מתני' ניטמא בעזרה וידע ונעלמה ממנו טומ' כול'. פי' ידע שניטמא, ואחרי כן נעלמו ממנו או הטומ' או המקדש, והשתחוה בהעלם זה, או ששהה כשיעור השתחויה, ולקמ' נפרש השיעור, או שבא לו בארוכה, שיש דרך קצרה והוא בא לו בארוכ', חייב, ואפי' לא שהה, ושיעורין הללו הלכה למשה מסיני הם למי שניטמא בתוך העזרה. ואם בא לו בקצר' פטור, היכא דלא השתחוה ולא שהה. וזו הטומ' שאירעה לו בעזרה, היא מצות עשה שבמקדש, דיש כאן עשה דוישלחו מן המחנה כל טמא [במדבר ה'], שאין חייבין עליה בית דין בהוראה, ולא כהן משיח, כדמפרש לקמן.
ואיזו היא מצות עשה כול'. איידי דתנן בהוריות [ח' ע"ב], אין חייבין על עשה שבמקדש, אבל חייבין על עשה שבנדה, קתני הכא זו היא מצות עשה שבמקדש ואיזו היא מצות עשה שבנדה היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי, הינו דומיא דעשה שבמקדש, שאירעה לו הטומ' בהתר, בתוך שהיה בא עליה, ואמרה לו נטמאתי עכשיו, ופירש מיד בקושי האבר, חייב, אלא יעמוד בלא דישה עד שימות האבר ויפרוש בלא קושי, וזהו העשה שיעמוד עליה עד שימות אברו, ולקמ' נפרש מהיכא ילפינן ליה.
ידיעות הטומ' כול'. אמ' ליה רב פפא לאביי שתים שהן ארבע, שתים שהן שש הויין, ידיעות קודש תחילה וסוף, ידיעות (טומ') [מקדש] תחילה וסוף, ידיעות טומ' תחילה וסוף. ולטעמיך תמני הויין דהא איכא טומ' קודש וטומ' מקדש. הא לא קשיא שם טומ' אחת היא. מכל מקום שית הויין. אמ' רב פפא לעולם תמני הויין, וארבעי קמייתא דליתנהו בכל התור' כולה קא חשיב, ארבעי בתרייתא דאיתנהו בכל התורה לא קא חשיב. אינמי ארבעי בתרייתא דמייתן ליה לידי קרבן קא חשיב, ארבעי קמייתא דלא מייתן ליה לידי קרבן לא קא חשיב.
מתני' אחד הנכנס לעזרה ואחד הנכנס לתוספת עזרה, שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא במלך, ובנביא, ובאורים ותומים, ובסנהדרין של שבעים ואחד, ובשתי תודות, ובשיר, ובית דין מהלכין ותודות אחריהן, הפנימית נאכלת והחיצונה נשרפת, וכל שלא נעשת בכל אילו הנכנס לשם אין חייבין עליה. פי' טעם הוא נותן שתוספת עזרה כעזרה דמיא כיון שצריכה אילו העניינים לקדשה. מנהני מילי אמ' רב שימי בר חייה דאמר קרא [שמות כ"ה] ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו, וכן לדורות תעשו. פי' מקרא יתירא ילפינן למידרש לדורות, ובימי משה הוה מלך ונביא ואחיו כהן גדול ואורי' ותומים ושבעים זקנים, ושתי תודות ילפינן מנחמיה בן חכליה.
<h2>דף טו.</h2>
תנא שתי תודות שאמרו בלחמן ולא בבשרן. מנהני מילי, דאמ' קרא [נחמיה י"ב] ואעמידה שתי תודות גדולות אצל החומה ותהלוכות לימין מעל לחומה בשער האשפות. פי' נחמיה בן חכליה קאמ' ליה בספר עזרא כשנבנת חומת ירושלם ובא לקדש העיר שהעמיד שתי תודות אצל החומה מבחוץ ותהלוכות לימין מעל החומה שהילכו דרך ימין כשפניהם לחלל העיר הילכו תמיד לצד ימינם עד שהקיפו את כולה. מאי גדולות, אילימ' ממין גדול, לימ' פרים, אלא גדול שבתודה, ומאי ניהו חמץ, דתנן [מנחות ע"ו ע"ב] התוד' היתה באה חמש סאין ירושלמיות שהן שש מדבריות, שתי איפות, והאיפה שלש סאין, עשרים עשרונות, עשר' לחמץ ועשרה למצה, עשרה לחמץ עשרון לחלה, ועשרה למצה, ובמצה שלשת מינין חלות ורקיקין ורבוכה.
<h2>דף טו:</h2>
ובשיר. ת"ר שיר שלתודה בכנורות ובנבלים ובצלצל על כל פינה ופינה ועל כל אבן גדולה שבירושלם [אומר] ארוממך יי' כי דיליתני [תהלים ל'], שיר של פגעים בכינורות ובנבלים ובתופים ואומ' יושב בסתר עליון עד אתה יי' מחסי [שם צ"א]. פי' מפני שאמרו משה בשעת הקמת המשכן, דכתיב [שמות ל"ט] ויברך אותם משה, ומה ברכה בירכן, יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם, ויהי נועם יי' אלהינו עלינו, הכי איתה בתורת כהנים, וקורא אותו של פגעים, לפי שאומ' אותו על בני אדם כשפוגעין בהן מזיקין להזיקן, ומועיל להם זה המזמור. ואומ' מזמור לדוד יי' מה רבו צריי עד ליי' הישועה [תהלים ג']. פי' מפני צרי יהודה ובנימן שהיו מתלוצצים עליהם כשהיו בונים החומה וכותבין עליהן שטנה למלכי פרס.
ר' יהושע בן לוי מסדר להו להני קראי וגני. פי' כשהיה שוכב בלילה על מטתו. והיכי עביד הכי, והאמ' ר' יהושע בן לוי אסור להתרפאות בדברי תורה. להגן שאני. ואלא אסור היכי דמי, כגון דאית ליה מכה. אי דאית ליה מכה באיסור סגי ליה, והתנן [סנהדרין צ' ע"א] הלוחש על המכה ואומ' כל המחלה וגו' [שמות ט"ו] אין לו חלק לעולם הבא, הא איתמ' עלה א"ר יוחנן ברוקק, לפי שאין מזכירין שם שמים על הרקיקה.
ובית דין מהלכין ושתי תודות אחריהן. למימ' דבית דין קמי תודה אזלי, והכת' [נחמיה י"ב] וילך אחריהם הושעיה וחצי שרי יהוד', הכי קאמ' בית דין מהלכין בשתי תודות, ובית דין אחריהן דתודות. כיצד מהלכין, ר' חייה ור' שמע' ביר', חד אמ' זו כנגד זו, וחד אמ' זו אחר זו, מאן דאמ' זו אחר זו, פנימית דלהדי בית דין, למאן דאמ' זו כנגד זו, פנימית דלהדי חומה. פי' שהיו מהלכין זו בצד זו סמוכות לחומה, ובית דין מהלכין בצידן, והתודות מפסיקות בין בית דין ובין החומה, והסמוכה לחומה תיקרי פנימית. תנן הפנימי' נאכלת והחיצונה נשרפת, בשלמ' למאן דאמ' זו אחר זו, אמטול הכי נאכלת, משום דקדשא לה ראשונה, אלא למאן דאמ' זו כנגד זו, תרויהו בהדי הדדי מיקדשי, הא איתמר עלה אמ' ר' יוחנן על פי נביא נאכלת על פי נביא נשרפת.
<h2>דף טז.</h2>
כל שלא נעשת בכל אילו כול'. איתמר רב הונא אמ' בכל אילו תנן, רב נחמן אמ' באחת מכל אילו תנן, רב הונא אמ' בכל אילו תנן, קסבר קדושה ראשונה קדושה לשעתה וקדושה לעתיד לבוא, ועזרא זיכר בעלמ' הוא דעבד, רב נחמן אמ' באחת מכל אילו תנן, קסבר קדושה ראשונה קדושה לשעתה ולא קדושה לעתיד לבוא, ועזרא קדושי קדיש. פי' ולא היו להם אורים ותומים, כדכת' [עזרא ב'] עד עמוד כהן לאורים ותומים.
תניא אבה שאול אמ' שני בצעין היו בהר המשחה, עליונה ותחתונה. פי' בצעי מים היו, כעין אגמים, שהיו יורדין מי גשמים מהר המשחה ומתקבצין שם, אותה שהיתה בשיפולי הר הזיתים סמוכה להר הבית, קורא תחתונה, ואותה שהיתה כמעט עולה בגובה בהר הזיתי' והיא רחוקה מהר הבית, קורא עליונה. התחתונה קידשוה בכל אילו והכניסוה לעיר בימי בית ראשון, עליונה קידשו' בני הגולה שלא במלך ושלא באורים ותומים, תחתונה שהיתה קדושתה גמורה, חברים ועמי הארץ נכנסין לשם ואוכלים שם קדשים קלים ומעשר שיני, עליונה שלא היתה קדושתה קדושה גמור', חברים אין נכנסין לשם, ועמי הארץ נכנסין לשם ואוכלין שם קדשים קלים, אבל לא מעשר שיני. פי' קדשים קלים היו אוכלין שם, שהיו אומ' זו חומה וזו חומה, כמו שזו מותרת גם זו מותרת, אבל במעשר שיני מפני שהוא צריך וידוי, והיו צריכין לומר עשיתי ככל אשר ציויתני [דברים כ"ו], וכת' ביה לפני יי' אלהיך תאכלנו, היו מחמירין בו ולא היו אוכלין אותו כי אם בפנימית שגם החברים היו אוכלים אותו שם. ומפני מה לא קידשוה, שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא במלך, ובנביא, ובאורים ותומים, ובסנהדרין של שבעים ואחד, ובשתי תודות, ובשיר. ולמה הכניסוה, פי' אחרי שלא היתה קדושה מה ראו להכניסה בתוך החומה, מפני שתורפה של ירושלם היתה, ונוחה היתה להכבש משם.
<h2>דף טז:</h2>
ניטמא בעזרה כול'. מנהני מילי, א"ר אלעזר תרי קראי כתיבי, [במדבר י"ט] את משכן יי' טימא, וכת' [שם] את מקדש יי' טימא, הכיצד אם אינו ענין לטומ' שבחוץ (בפנים), תנהו עניין לטומ' שבפנים.
השתחוה או ששהה כדי השתחויה. אמ' רבא לא שנו אלא השתחוה כלפי חוץ, אבל השתחו' כלפי פנים, דהינו לצד מערב, כל דהיא או שלא השתחוה אלא כלפי חוץ לצד מזרח ושהה כשיעור השתחויה חייב. ואיזו היא השתחויה שיש בה שהייה, ואיזו היא השתח' שאין בה שהייה, השתחויה שאין בה שהייה כריעה, ושיש בה שהייה פישוט ידים ורגלים, וכמה שיעור שהייה, פליגי בה ר' יצחק בר נחמני וחד דעימיה, ומנו ר' שמע' בן פזי, חד אמ' מויכרעו ואילך, וחד אמ' כנגד כל הפסוק כולו, [דהי"ב ז'] וכל בני יש' רואים ברדת האש וכבוד יי' על הבית ויכרעו אפים ארצה על הרצפה וישתחוו והודות ליי' כי טוב כי לעולם חסדו.
ת"ר קידה על אפים, שנ' [מלכים א' א'] ותקד בת שבע אפים ארצה ותשתחו למלך, כריעה על ברכים, שנ' [שם ח'] והמלך שלמה קם מלפני מזבח יי' מכרוע על ברכיו וכפיו פרושות השמים, השתחויה זה פישוט ידים ורגלים, שנ' [בראשית ל"ז] הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה.
<h2>דף יז.</h2>
בא לו בארוכה חייב כול'. אמ' רבא קצרה שאמרו אפי' עקב בצד גודל, ואפי' כל היום כולו. בעא מיניה אביי מרבה, בא לו בארוכה דרך קצרה מהו, שיעורא גמירי, וכיון דבא לו בארוכה דרך קצרה פטור, או דילמ' דוקא גמירי, ארוכה חייב וקצרה פטור. אמ' ליה לא ניתנה ארוכה לידחות אצלו.
<h2>דף יז:</h2>
וזו היא מצות עשה שבמקדש כול'. היכא קאי, התם קאי, דתנן בהוריות [ח' ע"ב] אין חייבין על עשה ועל לא תעשה שבמקדש, ואין מביאין אשם תלוי על עשה ועל לא תעשה שבמקדש, אבל חייבין על עשה ועל לא תעשה שבנדה, ומביאין אשם תלוי על עשה ועל לא תעשה שבנד'. פי' אין חייבין בית דין פר בהוראה, על עשה ועל לא תעשה שבמקדש, כלומ' על הוריית טומ' מקדש וקדשיו, בין שהיא של עשה, כגון ניטמא בעזרה, דהינו עשה וישלחו [במדבר ה'], והאי דלא קאמ' לא תעשה, משום דלא יטמאו את מחניהם לא משמע בהדיא ניטמא בעזרה, אלא אזהרה לנטמא בחוץ שלא יכנס לעזרה, בין שהיא של לא תעשה, כגון ניטמא בחוץ, דאיכא אזהרת ואל המקדש לא תבוא [ויקרא י"ב], והתם מפרש טעמ' דאין חייבין, משו' דאין פר הוראה בא אלא על העלם דבר ששגגתו חטאת קבועה ליחיד, אבל טומ' מקדש וקדשיו קרבן עולה ויורד הוא, ואין מביאים אשם תלוי, היחידים שבא לידם ספק כרת, והצריכן הכת' אשם תלוי, אין מביאין אותו על ספק טומ' מקדש וקדשיו, לפי שאינו בא אלא על ידי ספק דבר ששגגתו חטאת קבועה, והתם יליף לה מקראי. אבל חייבין על עשה ועל לא תעשה שבנדה, מפני שהיא בחטאת קבועה, ולהכי נקט נדה, משום דמשכחת בה עשה, דומיא דניטמא בעזרה באונס, שהוא מוזהר לצאת, כגון היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי, ומביאין אשם תלוי, היחידים, דאין אשם בציבור, דנפש כת' ביה [שם ה'], וקאמ' הכא במתני' זו היא מצות עשה שבנדה שהיא שנויה שם. וקשיא לי דהתם בהוריות תנן איזו היא מצות עשה שבנדה פרוש מן הנדה, ולא תעשה אל תבוא על הנדה, דמשמע שהיתה טמאה קודם שרוצה לבוא עליה, דאי בניטמאת בתוך ביאתו אינו מצווה לפרוש, אלא לעמוד עליה עד שימות האבר. ויש לתרץ דבנדה יש עשה ולא תעשה בשניטמאת קודם ביאה, כדמפרש התם, וגם יש עשה בניטמאת בתוך ביאתו, כדמפרש הכא, והתם כיון דמשכחינן עשה ולא תעשה בניטמאת קודם ביאה, אין אנו צריכין להידחק בניטמאת בתוך ביאתו, אבל [הכא] משום דתנא עשה גבי מקדש דלא מישתכח אלא בניטמא בעזרה, תנא נמי עשה דכותיה גבי נדה בניטמאת בתוך ביאה, והוא הדין נמי דמשכחת בה עשה בניטמאת קודם ביאה.
<h2>דף יח:</h2>
בעא מיניה ר' נתן ביר' יוסי בן לקוניא מר' שמע' בן יוסי בן לקוניא, אזהרה לשהיה משמש עם הטהורה ואמרה לו ניטמאתי דלא ליפרוש מיד מנין, אמ' חזקיה אמ' קרא [ויקרא ט"ו] ותהי נדתה עליו, בשעת נדתה תהא עליו. אשכחן עשה, לא תעשה מנין, אמ' רב פפא לא תקרב [שם י"ח] נמי לא תיפרוש הוא, שנ' [ישעיה ס"ה] האומרים קרב אליך אל תגע בי כי קדשתיך. ת"ר והזרתם את בני יש' מטומאתם [ויקרא ט"ו], מיכן אמ' ר' יאשיה אזהרה לבני יש' שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן. וכמה, אמ' רבא עונה, פי' או יום או לילה, אם וסתה ביום יפרוש כל היום, ואם וסתה בלילה יפרוש כל הלילה, הכי מפרש לה בנדה [ס"ג ע"ב]. א"ר יוחנן משום ר' שמע' בן יוחי כל שאינו פורש מאשתו סמוך לוסתה, אפי' הויין ליה בנים כבני אהרן, מתים, שנ' והזרתם את בני יש' מטומאתם והדוה בנדתה, וסמיך ליה אחרי מות שני בני אהרן.
אמ' ר' חייה בר אבה א"ר יוחנן כל המבדיל על היין במוצאי שבתות הויין ליה בנים זכרים, שנ' [ויקרא י'] ולהבדיל בין הקדש ובין החול, [וכתיב התם (שם י"א) להבדיל בין הטמא ובין הטהור] וסמיך ליה אשה כי תזריע וילדה זכר. אמ' ר' בנימן בר יפת א"ר אלעזר כל המקדש עצמו בשעת תשמיש הויין ליה בנים זכרים, שנ' [שם] והתקדשתם והייתם קדושים, וכת' בתריה [שם י"ב] אשה כי תזריע וילדה זכר.
מתני' ר' אליעז' אומ' השרץ כול'. מאי ביניהו, אמ' חזקיה שרץ ונבלה איכא ביניהו, דר' אליעזר סבר בענן עד דידע אי בשרץ נגע אי בנבלה נגע, ור' עקיבה סבר לא בענן. פי' בידיעה שכתחלה לא ידע בבירור אנה ניטמא או בשרץ או בנבלה, דלר' אליעזר לא חשיבא ליה ידיעה עד דידע בבירור באיזו טומ' ניטמא, ולר' עקיבא חשיבא ידיעה. ותרויהו סברי דדוקא על העלם טומ' הוא חייב, ולא על העלם (טומ') מקדש וקדשיו, ור' ישמעאל מרבה מונעלם ממנו שני פעמים, לחייב גם על העלם מקדש וקדשיו וזכור לטומ', וסתם מתני' דריש פירקין ר' ישמעאל היא.
<h2>דף יט:</h2>
שבועות שתים שהן ארבע כול'. פי' שאוכל ושלא אוכל הן מפורשות במקרא, להרע או להיטיב [ויקרא ה'], וממדרש חכמ' מרבינן שאכלתי ושלא אכלתי.
אמ' להן היכן מצינו במדבר שמביא קרבן. פי' כיון שמשו' ביטול דיבורו הוא, אף זה ביטול דיבורו הוא, שהאומ' לא אוכל, דעתו לאסור עצמו בכל שהוא.
<h2>דף כ.</h2>
איתמר מתפיש בשבועה, אביי אמ' כמוציא שבועה מפיו דמי, ורבא אמ' לאו כמוציא שבועה מפיו דמי. והוא הדין דפליגי במתפיש בנדר, דאביי אמ' כמוציא נדר מפיו דמי, ורבא אמ' לאו כמוציא נדר מפיו דמי. פי' אדם שנשבע שלא לוכל ככר זו, וחזר ואמ' על ככר אחר יהא זה עלי כזה, או שאמ' על ככר אחד קונם ככר זה עלי, וחזר ואמ' על ככר אחר יהא זה עלי כזה, אביי היה סובר שהמתפיש בין בשבועה ובין בנדר כמוציא שבועה או נדר מפיו דמי, והרי השיני אסור עליו כמו הראשון, ורבא אמ' לאו כמוציא שבועה או נדר מפיו דמי, דמאי דאמרי' [נדרים י"ד ע"א] כי ידור נדר [במדבר ל'] עד שידור בדבר הנדור, דוקא בדבר הנדור לכל, דהינו הקדש וקרבן, אבל נדר ושבועה, שהן אסורין עליו אבל לא על אחרים, אינו יכול להתפיש עליו, ואין השיני נאסר בראשון. וקימ' לן אביי ורבא הלכה כרבא. עיין בערך פ"ט בספר המכריע.
<h2>דף כב:</h2>
מתני' שבועה שלא אוכל כול'. אמ' ר' חייה בר אבה אמ' שמואל שבועה שלא אוכל ושתה חייב, איבעיתימ' סברא, איבעיתימ' קרא. איבעיתימ' סברא, דאמ' ליה איניש לחבריה תא ליטעום מידי, ואכיל ושתי. ואיבעיתימ' קרא, דאמ' ריש לקיש מנין ששתייה בכלל אכילה, שנ' [דברים י"ד] ואכלת לפני יי' אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך, והא תירוש חמרא הוא וקאמ' רחמ' ואכלת.
<h2>דף כג.</h2>
אמ' רבא אף אנן נמי תנינה, שבועה שלא אוכל ואכל ושתה אינו חייב אלא אחת, אי אמרת בשלמ' שתייה בכלל אכילה, הינו דקתני אינו חייב אלא אחת, אלא אי אמרת לא אמרי' שתייה בכלל אכילה, איצטריך לאשמועינן אכל ועשה מלאכה. אמ' ליה אביי אלא סיפא דקתני שבועה שלא אוכל ושלא אשתה, ואכל ושתה חייב שתים, כיון דאמ' שלא אוכל איתסר ליה בשתייה, כי אמ' שלא אשתה אמאי מיחייב, אילו אומ' שלא אשתה שלא אשתה מי מיחייב שתים. ומסיק, סיפא כיון דאמ' שלא אוכל והדר אמ' שבועה שלא אשתה, גלי אדעתיה דההיא אכילה גרידתא קאמ'.
שבועה שלא אוכל כול'. ודילמ' למיפטר נפשיה מאחרניית' הוא דקא מיכוין, ומסיק ואם כן לימ' וכן של שעורים וכן של כוסמין, פת פת למה לי, לחיובי נפשיה על כל אחת ואחת.
<h2>דף כג:</h2>
שבועה שלא אשתה כול'. בשלמ' התם אייתר ליה פת פת לחיובא, הכא מאי איכא למימ', ואסיק רב אחא בריה דרב איקא במסרב בו חברו עסיקינן, דאמ' ליה בוא ושתה עמי יין ושמן ודבש, היה לו לומ' שבועה שלא אשתם, יין ושמן ודבש למה לי, לאיחיובי אכל חד וחד.
שבועה שלא אוכל, ואכל (ואכל תבלין) [אוכלין] שאינן ראויין לאכילה. פי' כדרבא, דאמ' רבא שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור. וכן נמי משקין שאינן ראויין לשתייה, שהיו מוסרחין, דלא חזו לשתייה כלל.
שבועה שלא אוכל ואכל נבלות כול'. ואמאי מושבע עליהן מהר סיני הוא. רב ושמואל דאמרי תרויהו ור' יוחנן בכולל דברים המותרין עם דברים האסורין. פי' לא אמ' שלא אוכל נבלות (וטרפות) [ושחוטות], אלא שבועה שלא אוכל היום, וכלל ואסר עליו כל האוכלין, בין המותרין בין האסורין, ומיגו דחיילא שבועה אמותרין, חיילא נמי אאסורין, על ידי כולל. ור' שמע' דפטר, איסור כולל לית ליה, ולא חיילא שבועה אאסורין. וריש לקיש אמ' אי אתה מוצא [אלא] במפרש חצי שיעור ואליבא דרבנן, או בסתם ואליבא דר' עקיבה דאמ' אדם אוסר עצמו בכל שהו, וחצי שיעור אינו אסור מן התורה. ור' שמע' דפטר, לטעמיה, דתניא ר' שמע' אומ' כל שהו למכות, לא אמרו כזית אלא לקרבן.
<h2>דף כד.</h2>
אמ' קונם עלי הנאת אשתי אם אכלתי היום, והוא כבר אכל נבלות וטרפות, הרי אשתו אסורה, ומודה בזה ר' שמע', דכיון דמעיקרא אכל והדר אישתבע עליה, אחשובי אחשבה. והאי דתני קונם אשתי נהנת לי, אין לפרש מה שאשתי נהנת ממני יהא אסור עליה כקונם, דאם כן אין אשתו אסורה, כדאמרי' בפ' ב' דנדרים [ט"ו ע"ב] אמ' רב כהנא הנאת תשמישי עליך כופין אותה ומשמשתו, דשעבודי משעבדא ליה, תשמישך עלי, אסור, שאין מאכילין את האדם דבר האסור לו, והכי נמי אמרי' התם גבי איש, דאי אמ' הנאת תשמישך עלי אסור, והאי נהנת דהכא, מהנת הוא פתרונו, ודרך התנא לדבר בכך, כמו נענה ר' עקיבה [סנהדרין ק"א ע"א] שפתרונו ענה.
<h2>דף כה.</h2>
מתני' אחד דברים של עצמו כול'. דברים שאין בהן ממש. פי' תרי גוני משמע, משמע שאין בהן מישמוש, כגון שינה, ומשמע שאין בהן הנייה, כגון שאזרוק צרור לים.
ת"ר חומר בנדרים מבשבועות, וחומר בשבועות מבנדרים, חומר בנדרים, שהנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות, מה שאין כן בשבועות. פי' כדתנן בנדרים [ט"ז ע"א], אמ' קונם סוכה שאני עושה, לולב שאני נוטל, תפילין שאני מניח, בנדרים אסור ובשבועות מותר. והתם באילו מותרין מפרש טעמ'. חומר בשבועו', שהשבועות חלות על דבר שאין בו ממש כדבר שיש בו ממש, מה שאין כן בנדרים.
שאתן לאיש פל' ושלא אתן. מאי נינהי צדקה לעני, מושבע ועומד מהר סיני הוא, דכת' [דברים ט"ו] נתון תתן לו, אלא מתנה לעשיר. שאישן ולא אישן. איני, והאמ' ר' יוחנן שבועה שלא אישן שלשה ימים, מלקין אותו וישן לאלתר. פי' דהויא שבועת שוא, שאי איפשר לקיימה, וישן לאלתר, שאינו מוזהר לקיימה. התם שלשה ימים הכא לאלתר.
שאזרוק צרור לים. איתמר שבועה שזרק פל' צרור לים, ושלא זרק, רב אמ' חייב, ושמואל אמ' פטור. רב אמ' חייב, דהא איתיה בלאו והין. ושמואל אמ' פטור, דהא ליתיה בלהבא, פי' יזרוק או לא יזרוק, שאין זו שבועת ביטוי אלא שבועת שוא.
<h2>דף כו.</h2>
ר' ישמעאל אומ' כול'. שפיר קאמ' ליה ר' עקיבה לר' ישמעאל, אמ' ר' יוחנן ר' ישמעאל ששימש את ר' נחוניא בן הקנה שהיה דורש כל התורה כולה בכללי ופרטי, איהו נמי דריש כללי ופרטי, ר' עקיבה ששימש את נחום איש גם זו שהיה דורש כל התורה כולה בריבויי ומיעוטי, איהו נמי דריש ריבויי ומיעוטי. מאי ר' עקיב' דדריש ריבויי ומיעוטי, או נפש כי תשבע לבטא בשפתים [ויקרא ה'], ריבה, להרע או להיטיב, מיעט, לכל אשר יבטא האדם בשבועה, חזר וריבה, ריבה ומיעט וריבה ריבה הכל, מאי רבי, רבי כל מילי, מאי מיעט, מיעט דבר מצוה. פי' דדבר שאי איפשר הוא, והוא הדין למשנה את הידוע לאדם. ור' ישמעאל דריש כללי ופרטי, או נפש כי תשבע לבט' בשפתים, כלל, להרע או להיטיב, פרט, לכל אשר יבטא האדם בשבו', חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש להבא, אף כל להבא, מאי רבי, רבי אפי' דברים שאין בהן הרעה והטבה להבא, ומאי מיעט, אפי' דברים שיש בהן הרעה והטבה לשעבר.
ת"ר האדם בשבועה, פרט לאנוס. היכי דמי, כי הא דרב כהנא ורב אסי כי הוו מיפטרי מיקמי דרב, מר משתבע הכי אמ' רב, ומר מישתבע הכי אמ' רב, כי הוו אתו לקמיה דרב אמ' כי חד מיניהו, אמ' ליה [אידך] אנא שקורי שקרי, אמ' ליה לבך אנסך.
<h2>דף כו:</h2>
אמ' שמואל גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו, שנ' [ויקרא ה'] לבטא בשפתים. מיתיבי בשפתים, ולא בלב, גמר בליבו מנין, ת"ל [שם] לכל אשר יבטא האדם בשבועה. אמ' רבא הכי קאמ', בשפתים, ולא שגמר בליבו להוציא פת חיטין והוציא פת שעורין, גמר בלבו להוציא פת חטי', והוציא פת סתם מנין, ת"ל לכל אשר יבטא האדם בשבוע'.
<h2>דף כז:</h2>
מתני' נשבע לבטל את המצוה כול'. טעמ' דאמ' שלא אוכל והדר ואמ' שלא אוכלנה, אבל אמ' שלא אוכלנה, והדר אמ' שלא אוכל, מיחייב תרתי, כדרבה, דאמ' רבה שבועה שלא אוכל ככר זה, כיון שאכל ממנה כזית חייב, שבועה שלא אוכלנה, אינו חייב עד שיאכל כולה.
<h2>דף כט.</h2>
מתני' שבועת שוא חייבין על זדונה מכות כול'. אמ' עולא והוא שניכר לשלש' בני אדם, אבל אם אינו ניכר לשלשה בני אדם תיקרי שבועת שקר. אם לא ראיתי גמל פורח באויר. מאי קאמ', אמ' אביי תני שראיתי. רבא אמ' באומ' יאסרו כל פירות שבעולם עלי בשבועה אם לא ראיתי גמל פורח באויר.
<h2>דף כט:</h2>
אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד. ולא, והא ההוא נחש דהוה בשני שבור מלכא דאחזיק תליסרי אורותא תיבנא. פי' מלא י"ג אורוות סוסים תבן, שהיה בולע בני אדם, ועשו חבילות תבן, ונותנין בהן בהמות חיות וגחלי אש טמונין בהן, ובלען, ובערו בגופו ומת.
אמ' שמואל בטרוף קאמרי'. פי' מושוה ומרובע, כמו הטורף את גגו [מכשירין פ"ב מ"ד], שמשוה את הסיד ומחליקו. כולהו נמי מיטרף טריפי, פי' ששוכבין על כריסן והן נראין כמו קורה, ומהדר, בשגבו טרוף. פי' שכל נחש הוא שוכב על כריסו והוא טרוף כקורה, אבל גבו הוא עגול, וזה נשבע שראה גבו טרוף כקורה, שאי איפשר להיות.
מתני' שבועה שאוכל ככר זו כול'. משום שבועת ביטוי אין, משום שבועת שוא לא, מכי אישתבע עבדיה לאיסוריה, פי' אשבועת ביטוי מיחייב אשבועת שוא לא מיחייב, בתימ', וכי הנשבע לבטל את המצוה (יבטל) וקיים שבועתו אינו עובר משו' שבועת שוא, והרי כשיצתה שבועה יצתה לשקר, על דבר שאי איפשר לו, ומאותה שעה הוא עובר, ואפי' קיים שבועתו. אמ' ר' ירמיה תני אף משום שבועת ביטוי, פי' והכי קאמ' אכלה עבר על שבועת שוא לחודה, לא אכלה עבר על שתיהן, על שבועת ביטוי שלא קיים, ועל שבועת שוא אע"פ שקיימה. ואין לומ' הנה כדאמרן לעיל [כ"ז ע"ב] בלא אוכל ככר זו, דהוי בכזית, והכא נמי שאוכל הוי כזית, וכשנשבע שלא אוכלנה משמע כולה, ולעולם שתי השבועות חלו, דבודאי כי קאמ' שלא לוכל ככר זו, שוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא, ובכזית בלחוד הוא חייב, דומיא דכל האיסורין, אבל כי נשבע שאוכל, כולה משמע, שלא ישייר ממנה שיעור אכילה, הילכך כי נשבע שלא אוכלנה הויא שבועת שוא.
מתני' שבועת ביטוי נוהגת באנשים כול'. פי' משום דבעי למיתני בשבועת העדות, באנשים ולא בנשים, ברחוקים ולא בקרובים כול', תנא נוהגת בכל אילו. ברחוקים, כגון שאתן לאיש פל' רחוק או קרוב, בכשרין לעדות, ובפסולין לעדות, מפי עצמו, שהוא הוציא שבועה מפיו, כדכת' קרא, והוא הדין נמי למושבע מפי אחרים ואמ' אמן, כדקתני סיפא, אחת זו ואחת זו מושבע מפי אחרים חייב, אבל לא אמ' אמן פטור, כגון משביע אני עליך אם אכלת אם לא אכלת, ואמ' לו אכלתי או לא אכלתי. שבועת שוא נוהגת ברחוקים ובקרובי', אמ' על האיש שהוא אשה, בין קרוב בין רחוק.
אמ' שמואל כל העונה אמן אחר (שבועתו) [שבועה], כמוציא שבועה מפיו דמי, שנ' [במדבר ה'] ואמרה האשה אמן אמן. פי' לכל דבר, בין להתחייב משום שבועת ביטוי, דבענן שיוציא בשפתיו, בין לענין שבועת העדות, דמחייב ר' מאיר אף שלא בבית דין, כדבענן למימ' בפירקין דלקמן [ל' ע"א].
<h2>דף ל.</h2>
שבועת העדות כול'. פי' והוא עד, בראויין להעיד הכת' מדבר, ואשה היא פסולה לעדות, וקרובין פסולין כדילפינן בסנהדרין, והתם מפרש הי נינהו קרובין. ולא בפסולין, כגון גזלן, שהוא פסול מן התורה, שנא' [שמות כ"ג] אל תשת רשע עד. ואינה נוהגת אלא בראויין להעיד, ולקמ' נפרש למעוטי מאי. בפני בית דין ושלא בפני בית דין, אם מפי עצמו נשבע, שאמ' שבועה שאיני יודע לך עדות. ומפי אחרים, כגון משביע אני עליכם שתבואו ותעידוני, אמרו אין אנו יודעים לך עדו', ולא הוציאו שבועה מפיהם, אין חייבין עד שיכפרו בו בבית דין, דכת' [ויקרא ה'] אם לא יגיד וגו', במקום שאילו היה מגיד היה מועיל, וקרא במושבע מפי אחרים כת', אבל מפי עצמו יליף לה ר' מאיר בגזירה שוה, כדנפרש לקמ', ואפי' חוץ לבית דין. וחייבין, קרבן עולה ויורד, על זדון השבועה, שהרי לא נאמ' ונעלם, ועל שגגתה עם זדון העדות, שמזידין הן, ויודעין לו עדות, אבל שוגגין הן על הקרבן, כשאר שבועת ביטוי לשעבר, דאוקימנא [כ"ו ע"ב] באומר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע שחייבין עליה קרבן. ואין חייבין על שגגתה, אם שוגגין הן לגמרי, כסבורין שאין יודעין לו עדות ואחר כך נזכרו, שהרי אנוסין הן, ולא קרינא בהו נשבעין לשקר.
מנהני מילי, דנשים פסולות לעדות, דת"ר ועמדו שני האנשים אשר להם הריב [דברים י"ט], בעדים הכת' מדבר, אתה אומ' בעדים, או אינו אלא בבעלי דינים, כשהוא אומ' אשר להם הריב, הרי בעלי הדין אמורין, הא מה אני מקיים ועמדו שני האנשים, בעדים הכת' מדבר.
תניא אידך, ועמדו שני האנשים, מצוה בנידונין שיעמודו, א"ר יהודה שמעתי שאם רצו בית דין להושיב שניהן מושיבין, אלא איזהו אסור, אחד יושב ואחד עומד, אחד (אומר) [מדבר] כל צרכו ואחד אומ' לו קצר דבריך.
תניא אידך, בצדק תשפוט עמיתך, שלא יהא אחד עומד ואחד יושב, אחד מדבר כל צרכו ואחד אומ' לו קצר דבריך. ד"א בצדק תשפוט עמיתך, הוי דן את חברך לכף זכות.
<h2>דף ל:</h2>
תני רב יוסף בצדק תשפוט עמיתך, עם שאיתך בתורה ובמצוות השתדל לדונו יפה. רב עולא בריה דרב עילאי הוה ליה דינא קמיה דרב נחמן, שלח ליה רב יוסף, עולא חברינו עם שאיתך בתורה ובמצוות הוא, אמ' מאי שלח לי, לחנופי ליה, הדר אמ' למישרי ליה תיגריה אינמי לשודא דדייני. פי' יש דין שאינו ראוי בראיית העדים ולא בשבועה, אלא במה שבלב הדיינין נוטה או לזכות או לחייב, כגון הנך דכתובות [פ"ה ע"ב], ההוא דאמ' להו ניכסיי לטוביה, ואתו שני טוביים, ואמרי' התם שודא דדייני, למי שהדיין רואה שראוי ליתן לו במתנה, אינמי לשני שטרות של מכר שנכתבו ביום אחד, ואין ידוע למי מסר המוכר שטרו תחילה, אמרי' התם שודא דדייני, אף כאן כך שלח לי אם דין תלוי בשודא דדייני, זה ראוי לזכותו שחכם וצדיק הוא. שודא, לשון השלכה, כדמתרגמ' ירה בים, שדי בימא.
אמ' עולא מחלוקת בבעלי דינים, אבל בעדים דברי הכל בעמידה, דכת' [דברים י"ט] ועמדו שני האנשים. ואמ' רב הונא בבעלי דינים נמי לא אמרן אלא בשעת משא ומתן, אבל בשעת גמר דין דברי הכל בעמידה ודיינין בישיבה, דכת' [שמות י"ח] וישב משה לשפוט את העם וגו'.
דביתהו דרב הונא הות לה דינא קמיה דרב נחמן, אמ' היכי איעביד, איקום מקמה, מיסתתמי טענתי' דהאיך, לא איקום מיקמה אשת חבר הרי היא כחבר, אמ' ליה לשמעיה אפרח לי בר אווזא דאיקום ואיתחזי כמאן דקאים מיניה דבר אווזא. והא' מר בשעת גמר דין דברי הכל בעל דין בעמידה ודיין בישיבה, דיתיב כמאן דשרי ערקתא דמסנא ואמ' איש פל' אתה זכאי איש פל' אתה חייב.
אמ' רבה בר רב הונא צורבא מרבנן ועם הארץ דאית להו דינא בהדי הדדי, מותבינן לתרויהו, ואי לא יתבי, בצורבא מרבנן מכתשינן ביה, [בעם הארץ לא מכתשינן ביה].
רב בר שבא הוה אית ליה דינא בהדי חד, אתו לקמיה דרב פפא, אותבינהו לתרויהו, אתא שליחא דבי דינא אוקמיה לעם הארץ, היכי עביד הכי והא קא מיסתתמן טענתיה דהאיך, מימר אמ' רב פפא אותובי אותבן ושליחא דבי דינא הוא דלא מיפייס מינאי.
אמ' רבה בר רב הונא האי צורב' מרבנן ועם הארץ דאית להו דינא בהדי הדדי, לא ניקום צורבא מרבנן וליעול, דמיחזי כמאן דסדר דיניה. ולא אמרן אלא דלא פתח ליה בעידניה, פי' שאין לו עת קבוע ללמוד לפניו.
ואמ' רבה בר רב הונא צורבא מרבנן דידע בסהדותא וזילא ביה מילתא למיזל לגבי דיינא דבצר מיניה לאסהודי קמיה לא ניזיל. אמ' רב שישא בריה דרב אידי אף אנן נמי תנינה, מצא שק או קופה אם אין דרכו ליטול הרי זה לא יטול. והני מילי בממונא, אבל באיסורא אין חכמה ואין תבונה ואין עיצה לנגד יי' [משלי כ"א], כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב.
רב יימר הוה ידע ליה שהדותא למר זוטרא, אתא לקמיה דאמימר, אותבינהו לכולהו, והאמ' עולא מחלוקת בבעלי דינים אבל בעדים דברי הכל בעמידה, אמ' האי עשה והאי עשה, עשה דכבוד תורה עדיף. וינאי המלך [סנהדרין י"ט ע"א] שאמ' לו שמע' בן שטח עמוד על רגליך ויעידו בך, ואע"פ שכבוד המלך עודף על כבוד תלמ' חכם, כדאמרי' [קדושין ל"ב ע"א] הרב שמחל על כבודו כבודו מחול, ומלך אין כבודו מחול, יש לומר שגם תלמ' חכם אם היו מעידין עליו שחייב מלקות, כלום חייבין לכבדו, כיון שנמצא בו עול, וכן בשורו שנגח, כיון שפשע ולא שימרו יפה אין חייבין לכבדו, כל שכן ינאי שפשע ולא הטיל אימה על עבדו שאין חייבין לכבדו, אלא מעמידין אותו על דין תורה.
מנין לדיין שלא יעשה סניגרון לדבריו, ת"ל [שמות כ"ג] מדבר שקר תרחק. פי' אם הדיין דן שום דין וטעה, אל יחזר להביא ראיות כדי להחזיק דבריו מפני שהוא בוש להודות, אלא יודה כי טעה ואע"פ שאינו רוצה לדון כדבריו, ואל יטעימם, מפני התלמידים שלא יטעו אחריהם. מנין לדיין שלא ישב תלמיד בור לפניו, ת"ל מדבר שקר תרחק. מנין לדיין שיודע בחברו שהוא גזלן, וכן עד שיודע בחברו שהוא גזלן, שלא יצטרף עמו, ת"ל מדבר שקר תרחק. מנין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה, ועדים מעידין אותו, שלא יאמר הואיל ועדים מעידים אותו אחתכנו, ויהיה קולר תלוי בצואר עדים, ת"ל מדבר שקר תרחק.
<h2>דף לא.</h2>
מנין לתלמיד שיושב בפני רבו וראה זכות לעני וחובה לעשיר שלא ישתוק, תלמ' לומר מדבר שקר תרחק. מנין לתלמיד שיושב לפני רבו ויודע ברבו שטועה, שלא יאמר אניח לו עד שיחתכנו, ואסתרנו ואבננו משלי, ויקרא הדין על שמי, ת"ל מדבר שקר תרחק. מנין לתלמי' שאמר לו רבו יודע אתה בי שאם נותנין לי כל ממון שבעולם איני משקר, מנה יש לי על פל' ואין לי עליו אלא עד אחד, בוא והצטרף עמו, [מנין שלא יצטרף עמו], ת"ל מדבר שקר תרחק. האי מלא תענה נפקא, אלא תא קום התם, ולא תימא מידי, פי' שייראה כי אתה עד שיני, אולי יבוש ויודה.
מנין לשלשה שנושין מנה באחד, שלא יהא אחד בעל דין ושנים מעידים, ויוציאו מנה ויחלקו ביניהן ת"ל מדבר שקר תרחק. מנין לנושה בחברו מנה שלא יאמר אטעננו מאתים, כדי שיודה לי מנה, ויתחייב לי שבועה, ואגלגל עליו שבועה ממקום אחר, ת"ל מדבר שקר תרחק. מנין לנושין בו מנה וטוענין אותו מאתים, שלא יאמר אכפרנו בבית דין, ואודה לו חוץ לבית דין, כדי שלא אתחייב לו שבועה ויגלגל עלי שבועה ממקום אחר, ת"ל מדבר שקר תרחק.
מנין לשנים שבאו לפניך בדין, אחד לבוש סמרטוט, ואחד לבוש אצטלא בת מאה מנה, שאומרין לו לבוש כמותו או הלבישהו כמותך, ת"ל מדבר שקר תרחק. כי הוו אתו לקמיה דרבה בר רב הונא אמ' להו שלופו מניכו וחותו לדינא. ויש לומ' דוקא כשהעשיר תובע את העני, אבל אם העני תובע את העשיר אין מזלזלין אותו. מנין לדיין שלא ישמע דברי בעל דין קודם שיבוא בעל דין חברו, ת"ל מדבר שקר תרחק. מנין לבעל דין שלא יטעים דבריו לדיין קודם שיבוא בעל דין חברו, ת"ל מדבר שקר תרחק. רב כהנא מתני מלא תשא ולא תשיא, פי' לא תשא אזהרה לדיין, וקרי ביה לא תשיא, אזהרה לבעל הדין.
ואשר לא טוב עשה בתוך עמיו [יחזקאל י"ח], רב אמ' זה הבא בהרשאה, פי' מתעבר על ריב לא לו, ושמא הראשון נוח לו ונוח לפשרה יותר מזה שאינו יכול לעשות פשרה בממון אחרים. ושמואל אמ' זה הלוקח שדה שיש עליה עסקין. פי' ערערין, שמעוררין על המחזיק בה, וזה בא וקונה אותה ובוטח בחוזקו שהוא בעל זרוע.
ואינה נוהגת אלא בראויין להעיד, למעוטי מאי, רב פפא אמ' למעוטי מלך, רב אחא בר יעקב אמ' למעוטי משחק בקוביא. למאן דאמ' משחק בקוביא, כל שכן מלך, למאן דאמ' מלך, אבל משחק בקוביא מדאוריתא מיחזא חזי, ורבנן הוא דפסלוה. פי' ומלך לאו בר עדות הוא מן התורה, דכת' והתעלמת, ואין זה כבודו של מלך לבוא ולהעיד לפני מי שקטן ממנו, ובפ' ב' דסנהדרין [י"ח ע"ב] אמרי' דכהן גדול אינו מעיד אלא בפני המלך שגדול ממנו, אבל המלך בפני מי יעיד, אבל משחק בקוביא מדאוריתא בר עדות הוא, שאין זו אסמכתא, כדאמ' רב ששת בפ' ג' דסנהדרין [כ"ד ע"ב], ולא מיפסיל אלא מפני שאינו עסוק ביישובו של עולם.
בפני בית [דין] ושלא בפני בית דין מפי עצמו כול'. במאי קמיפלגי, אמרוה רבנן קמיה דרב פפא, בדון מינה ומינה, ודון מינה ואוקי באתרה קמיפלגי. פי' לקמ' [ל"ד ע"א] ילפינן שבועת העדות בגזיר' שוה דתחטא תחטא משבועת הפקדון למושבע מפי עצמו דכת' בשבועת הפקדון ולא כת' בשבועת העדות, ר' מאיר סבר דון מינה ומינה, מה פקדון מושבע מפי עצמו חייב, אף עדות מושבע מפי עצמו חייב, ומינה, מה פקדון בין בפני בית דין בין שלא בפני בית דין, אף עדות בין בפני בית דין בין שלא בפני בית דין, ורבנ' סברי דון מינה ואוקי ב[א]תרה, מה פקדון [מושבע] מפי עצמו חייב, אף עדות מושבע מפי עצמו חייב, ואוקי באתרה, מה מושבע מפי אחרים בבית דין אין שלא בבית [דין] לא, אף מושבע מפי עצמו בבית דין אין שלא בבית דין לא.
<h2>דף לא:</h2>
וחייבין על זדון שבועה, מנהני מילי, דת"ר בכולם נאמר ונעלם, וכאן לא נאמר ונעלם, לחייב על המזיד כשוגג. ועל שגגתה עם זדון העדות, שגגת שבועה עם זדון העדות דחייב היכי דמי, אמ' רב יהודה אמ' רב באומר יודע אני ששבועה זו אסורה, אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן ואם לאו.
ואין חייבין על שגגתה, פי' אם הם שוגגין לגמרי, כסבורין שאינן יודעין לו עדות, ואחר כך נזכרו, שהרי אנוסין הן, ולא קרינא בהו נשבעין לשקר, ובענן האדם בשבועה ולא אנוס.
מתני' שבועת העדות כיצד אמ' לעדים כול'. פי' או שאמרו לו בלא שבועה אין אנו יודעין לך עדות, ואמ' להן משביע אני עליכם שיהא אמת מה שאמרתם, ואמרו אמן, חייבין, אבל אם שתקו אחר השבועה אין זו קבלת שבועה.
השביע עליהן חמשה פעמים חוץ לבית דין והודו פטורין, ואפי' כפרו חוץ לבית דין על כל שבועה, שאין כפירת חוץ לבית דין כפירה. ואם כפרו בבית דין חייבין על כל אחת ואחת, דכפירה אכולהי קיימא, וילפינן מקרא והיה כי יאשם לאחת, לחייב על כל אחת ואחת. אבל אם השביע עליהם חמשה פעמים בפני בית דין וכפרו אין חייבין אלא אחת. אמ' ר' שמ' מה טעם אין חייבין אלא אחת, ואפי' שתקו וכפרו לבסוף, ולא אמרי' כפירה קימ' אכולהי, הואיל ואין יכולין לחזור ולהודות, אפי' כפרו בראשונה הואיל ובבית דין כפרו שוב לא היו ראויין להעיד, שכבר הגידו שאינן יודעין לו עדות, ושוב אינו חוזר ומגיד, הילכך אע"ג דלא כפרו אלא לבסוף כל השבועות היו לבטלה חוץ מן הראשונה, שאם שתיקתן בראשונה כפירה היא שוב אינן ראויין להשביען, ואם אינה כפירה הרי מושבעין ועומדין הן, ומה זו שבועה על שבועה, ועל כרחך כי כת' לאחת לחייב על כל אחת ואחת, אשבועו' דחוץ לבית דין וכפרו בבית דין כת', דשבועות דחוץ לבית דין שהיה משביען שיבואו לבית דין ויעידו לא יצאו לבטלה, וראויות לחלק, שהרי אפי' כפרו שם בראשונה היה ראוי לחזור ולהשביען. ודוקא אם יחזרו ויאמרו כיזבנו באומרינו אין אנו יודעין לך עדות, אלא אנו יודעין לך עדות, התם הוא דאמרינ' כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, אבל אם אמרו כשאמרנו אין אנו יודעין לך עדות שכחנו העדות, ולא היינו זוכרים אותה, ומחמת כן אמרנו כך, אבל עכשיו שמנו בלבינו וזכרנו, נאמנין הן. ואי קשיא, אי הכי הרי יכולין לחזור ולהודות בענין זה, יש לומ' אם יחזרו ויודו בענין זה לא יהו חייבין קרבן על אותה שבועה, דהויא שגגת העדות, ותנן אין חייבין על שגגתה, מפני שהוא אנוס, ואינו מתחייב קרבן אלא כשאומ' בזדון כפרתי לו העדות, ואם כן הודה לו שוב אינו יכול לחזור ולהעיד לו, הילכך אינו חייב אלא אחת. אינמי יש לומ' כיון שאמרו תחילה אין אנו יודעין לך עדות, טענת בריא היא זו שלא הלוהו בפניהן, ושוב אין נאמנין לחזור ולומ' שכוחים היינו ועכשיו זכרנו, אבל ודאי אם טענו מתחילה כי אין אנו זוכרים העדות יפה, וחזרו ואמרו עכשיו זכרנו, אז נאמנין. וכל השבועות אינן דין תורה, שאין כח לתובע להשביע את עדיו, אלא כל שאמרו הן נאמנין, בין אומרין הלויתה בפנינו, בין אומ' לא הלויתה, בין אומ' אין אנו זוכרין את העדות יפה, ושבועת העדות אינה אלא שרצה מאיליו לישבע, דומיא דשבועת הפקדון, שנשבע אין לך בידי כלום, שאין זו שבועת הדיינין, שהרי הכופר בכל פטור, אלא שרצה הוא ונשבע מאליו.
והאי (והיינו) דתנן כפרו חייבין על כל אחת ואחת, (ו)אי קשיא והא כיון דכפר וחילל שבועה ראשונ' הוה ליה חשוד על השבועה, והן פסולין להעיד, ולמה הן חייבין על שבועות אחרונות, והרי לאו בר הגדה נינהו, ואין יכולין לחזור ולהודות. יש לומ' איזה יקרא חשוד על השבועה שהוא פסול לעדות, דוקא אם העידו עליו עדים שחילל שבועתו, אבל זה שמודה מפי עצמו, ומחייב עצמו להביא קרבן, כשר להעיד, שהרי עושה תשובה, וקרבנו מכפר לו על המזיד כשוגג, הילכך ראוי הוא להעיד, אבל הנעשה חשוד בעדים והוא אינו מודה, אותו ודאי הוא פסול לעדות דהוי רשע דחמס.
אמ' שמואל ראוהו שהיה מטייל אחריהם, אמרו לו למה אתה בא אחרינו שבועה שאין אנו יודעין לך עדות, פטורין, עד שישמעו מפי התובע, ואע"ג דמטייל אחריהם לאו כמאן דאמ' להו דמי.
<h2>דף לב.</h2>
השביע עליהן כול'. מנלן דכפירה בבית דין בענן, אמ' אביי דאמ' קרא [ויקרא ה'] אם לא יגיד ונשא עונו, לא אמרתי אלא בזמן שאילו מגיד זה, מתחייב זה ממון. אמ' ליה רב פפא לאביי אימ' אף שבועה גופה בבית דין אין שלא בבית דין לא, לא ס"ד, דתניא לאחת, לחייבו על כל אחת ואחת, ואי ס"ד בבית דין, מי מיחייב על כל אחת ואחת, והתנן השביע עליהן חמשה פעמי' חוץ לבית דין ובאו לבית דין והודו פטורין, כפרו חייבי' על כל אחת ואחת, השביע עליהם חמשה פעמים בפני בית דין וכפרו אינן חייבין אלא אחת, אמ' ר' שמ' מה טעם, מפני שאינן יכולין לחזור ולהודות, אלא לאו ש"מ שבועה חוץ לבית דין, כפירה בב"ד.
מתני' כפרו שניהן כאחת חייבין כול'. והא אי איפשר לצמצם, פי' האי כאחת אין לפרש ששניהן דיברו ביחד, דתרי קלי לא מישתמעי, ואין דרך להעיד שניהן בבית דין ביחד, אלא הכין פירוש' כאחת שלא היתה הפסקה בין השלמתו של זה להתחלתו של זה, אלא מיד כשסיים זה התחיל זה, אבל אם שהה קצת השיני ולא התחיל מיד כיון שהשלים חברו, זה יקרא בזה אחר זה, וכיון שכפר הראשון בטלה כבר העדות של שיני ופטור, אבל כשלא שהה כלל שני, דדבריהם דומין כדיבור אחד, ושניהן חייבין. ומקשה והא אי איפשר לצמצם, שיכוין השיני ויתחיל מיד לאחר שהשלים הראשון ולא ישהא כל שהוא, ואוקמה ר' יוחנן כגון שהעיד כל אחד בתוך כדי דיבורו של חברו, ולא מיקרי בזה אחר זה אלא כששהה יותר מכדי דיבור. עיין מה שכתבתי בפ' מרובה [ב"ק ע"ג ע"ב].
בזה אחר זה הראשון חייב, הא שיני פטור, מתני' דלא כי האי תנא, דתניא המשביע עד אחד פטור, ור' אלעזר בר' שמע' מחייב. במאי קמיפלגי, מר סבר דבר הגורם לממון כממון דמי, ומר סבר לאו כממון דמי. פי' שעד אחד מחייבו שבועה דאוריתא, ודילמ' משום חומרא דשבועה הוה מודה.
<h2>דף לב:</h2>
ההוא דחטף נסכא מחבריה, אתא לקמיה דר' אמי, הוה יתיב ר' אבה קמיה, אסהיד ביה חד סהדא דמיחטף חטף, אמ' ליה אין, חטפי, ודידי חטפי, אמ' ר' אמי היכי נידיינוה דייני להאי דינא, ניפטריה, הא איכא חד סהדא דחטף, לישלם, עד אחד כי אתי לשבועה הוא דאתי, לישתבע, היכא אמרי' עד אחד לשבועה הוא דאתי, היכא דלא מודה, הכא הא קא מודה. אמ' ליה ר' אבה, הוה ליה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע, וכל המחויב שבו' ואינו יכול לישבע משלם. פי' ליפטריה מלהחזירו, שהרי אין כאן שני עדים, ומיגו דאי בעי אמ' לא חטפתי, כי אמ' נמי חטפתי ודידי חטפתי, נאמן, איכא חד סהדא דחטפא, ואי הוה אמ' ליה לא חטפתי, הוה צריך לישבע להכחיש את העד. לישלם, ליכא תרי סהדי דחטפה, ואיכא למימ' מיגו. לישתבע, שבועה שהעד מחייבו, כיון דאמ' חטפי הוה [ליה] כגזלן, המחוייב שבועה על פי עד אחד (ו)צריך לישבע על מה שהעד מעיד ולהכחיש את העד, וזה אינו יכול לישבע על כך, שהרי מודה הוא לדברי העד שחטפה, והוה ליה האי גברא אצל שבועה זו כגזלן אצל כל שבועות, שאינו יכול לישבע עליהן, אף זה בשבועה זו אינו יכול לישבע, שהרי מודה בה, הוה ליה מחוייב שבועה, על כרחו אם בא להחזיק בה היה חייב לישבע שלא חטף, שאין החוטף נאמן לומר שלי חטפתי, וזו היא השבועה שהעד מחייבו לישבע על מה שהעד מעיד, ואינו יכול לישבע, שהרי מודה לדבריו.
וקשיא לי טובא אמאי קרינן ליה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע, יהיה נאמן לישבע אין חטפי ודידי חטפי, על ידי מיגו, דמיגו דאיבעי טען לא חטפי היה נשבע שבועה דאוריתא והיה פטור, כי אמ' נמי אין חטפי ודידי חטפי יהיה נאמן בשבועה דאוריתא וייפטר. ואין לומ' דלא משבעינן שבועה דאוריתא על ידי מיגו, דהא אמרי' בפ' המוכר את הבית [ב"ב ע' ע"א], בעא מיניה רב עמרם מרב חסדא, המפקיד אצל חברו בשטר ואמ' ליה החזרתיו לך מהו, מיגו דאי בעי אמ' ליה נאנסו מהימן בשבועה דאוריתא, דהיא שבועת הש', כי אמ' ליה החזרתיו לך נאמן, או דילמ' מצי אמ' ליה שטרך בידי מאי בעי, ופשט ליה נאמן, ובשבועה דאוריתא, אלמ' אפי' כי נפלה עליה שבועה דאוריתא אמרי' מיגו, והכא נמי לישתבע דאין חטפי ודידי חטפי על ידי מיגו.
ונראה לי שאילו כן היה המעשה, שמתחלה טען אין חטפי ודידי חטפי, היה נאמן על ידי מיגו, אלא הכא במאי עסיקי' כגון דטען מתחלה לא חטפתי, ובתר דאתא סהדא ואסהיד דחטף חזר וטען אין חטפי ודידי חטפי, דכיון דטען מתחילה לא חטפתי, אודי דלא הוה דידיה, וכי הדר וטעין השתא אין חטפי ודידי חטפי אינו נאמן, ודמי למאי דאמרינן כל האומר לא לויתי כאומ' לא פרעתי דמי, הכא נמי כיון דאמ' לא חטפתי כאילו אמ' דלאו דידי היא דמי. וכך מצאתי שפירש רבי' חננאל זצוק"ל בפ' חזקת הבתים, דמתחלה טען ואמ' לא חטפתי, ובתר דאייתי ליה חד סהדא דמיחטף חטף טען ואמ' אין חטפי ודידי חטפי.
ואי קשיא כיון דמוקמינן לה כגון דטען מתחילה לא חטפתי והדר אמ' אין חטפי ודידי חטפי, אי הכי אע"ג דלא אתא סהדא ואמ' דחטף יהא חייב לשלם, דכיון דמעיקרא אמ' לא חטפתי וכאילו אמ' לא דידי היא דמי, כי הדר ומודה דאין חטפי ודידי חטפי לא יהא נאמן לומ' דידי חטפי, דהא איהו אודי מתחלה ואמ' דלאו דידי היא, וכיון דאודי השתא דמיחטף חטף יתחייב לשלם. הא לאו מילתא היא, דהיכא אמרי' כל האומ' לא לויתי כאומ' לא פרעתי דמי ושוב אינו נאמן לומ' פרעתי, דוקא כשהוכחש על פי עדים, שהעידו עליו שלוה, והדר אמ' פרעתי, אבל אם לא באו עדים והכחישוהו, אלא הוא בעצמו חזר מאיליו ואמ' לויתי ופרעתי, נאמן הוא, דמה לו לשקר ולחזור מטענתו הראשונה, אלא ודאי קושטא קאמ' השתא דלוה ופרע, הכא נמי אי לא אתא חד סהדא ואמ' דחטפה נאמן הוה למיהדר ולמימ' אין חטפי ודידי חטפי, ואע"פ שמכחיש דבריו הראשונים, אבל כיון שבא העד והכחישו כי חטף, ומחמת פחד שלא ישביענו שבועה דאוריתא הדר ואמ' חטפי, אינו נאמן להכחיש דבריו הראשונים ולומ' דידי חטפי.
אבל אינו נר' לי פת' זה, דאם איתה דטען מתחלה ואמ' לא חטפתי, ובתר דאסהיד ביה דחטף הדר ואמ' אין חטפי ודידי חטפי, היאך יתכן לומר דמשביע אותו העד חייב, והא כיון דטען לא חטפתי כשיעיד זה כי חטף אינו מחייבו אלא שבועה, דמאן לימ' לן דיחזור ויאמר אין חטפי ודידי חטפי, אלא לאו ש"מ מתחלה טען זה כך חטפי ודידי חטפי, שכשיעיד זה כי חטף יתחייב לשלם. ומאי דקשיא לי דליהמניה על ידי מיגו, אין זה מיגו, דאיכא למימ' איערומי מיערם, סבר אי אמינא לא חטפתי השתא אתי חד סהדא ומסהיד בי ומשבעו לי, וסבר דאי אמ' חטפי ודידי חטפי לא משבעי ליה, ואפי' אי ידע דמשבעי ליה ניחא ליה דלישתבע במה דלא ידע ביה סהדא ולא לישתבע במאי דידע ביה סהדא, משום דמיכסיף מיניה.
אמ' רב פפא הכל מודים בעידי מיתה דפטור, דאמ' לה לדידה ולא אמ' להו לדידהו, פי' בעד אחד היודע באשה שמת בעלה והשביעתו שיעידנה כדי שתיטול כתובתה מן היורשין, שהוא פטור, ואע"פ שעד אחד נאמן בעדות אשה זו והפסידה ממון בכפירתו, כגון דאמ' לה לדידה חוץ לבית דין מת בעליך ולא אמ' עדותו לבית דין כשהשביעתו, לפי שהיא יכולה לילך לבית דין אחר ולומ' מת בעלי ולא תהא צריכה לשום עד, דתנן האשה שאמרה כול', דהיא נאמנת. ומהכא מוכח שהאשה שאמרה כך אמ' לי עד אחד מת בעלי, אע"פ שהיא לא ראתו מת, נאמנת, כי היכי דמהימן עד מפי עד, ולהכי אייתי ראיה מהא מתני', דכי היכי דהימנוה רבנן לעד אחד הכי נמי הימנוה לדידה, וכיון דהימנוה לדידה רבנן כעד אחד, כי היכי דעד מפי עד נאמן, הכי נמי אשה מפי עד נאמנת.
כפר אחד והודה אחד הכופר חייב. השתא בזה אחר זה דתרויהו כפרי אמרת הראשון חייב, כפר אחד והודה אחד מיבעיא, הכא במאי עסיקי' כגון שכפרו שניהן וחזר והודה אחד מהן בתוך כדי דיבור, והא קמ"ל דתוך כדי דיבור כדיבור דמי, ואפי' כפירה והודאה.
<h2>דף לג.</h2>
היו שתי כיתי עדים כול'. בשלמ' שנייה מיחייב' דכפרה לה ראשונה, אלא ראשונה אמאי, הא קימ' שנייה, אמ' רבינא הכא במאי עסיקי' כגון שהיתה כת שנייה בשעת כפירת ראשונה קרובים בנשותיהן, ונשותיהן גוססות, מהו דתימ' רוב גוססין למיתה, קמ"ל השתא מיהת לא מייתי. פי' שהיו נשואין כת שנייה שתי אחיות, וכגון שראו העדות קודם שנשאו (אותם) [אותן], שהיו כשרים בשעת ראייה, ואחרי כן (נשאום) [נשאון], ומתו בשעת הגדה, דהוה להו תחילתן וסופן בכשרות, והשתא דהוו גוססות, לא אמרינ' רוב גוססין למיתה.
<h2>דף לג:</h2>
מתני' משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שיש לי ביד פל' פקדון ותשומת יד כול'. טעמ' דאיש פל' כהן, דאיש פל' לוי, הא מנה לפל' ביד פל', חייבין, והא בענן עד שישמעו מפי התובע, אמ' שמואל בבא בהרשאה, והא אמרי נהרדעאי לא כתבינן אורכת' אמטלטלי, הני מילי היכא דכפריה, אבל היכא דלא כפריה כתבינן. ושאנס איש פל' ופיתה את בתו אע"ג דכתב ליה הרשאה פטור, דכיון דלא קם עילויה בדינא, אכתי לא הוי דידיה דמצי לאורוכי אחרינא עילויה, כדאמרי' בפ' נערה שנתפתת' [כתובות מ"ב ע"א].
<h2>דף לה.</h2>
מתני' משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שאמ' איש פל' ליתן לי מאתים זוז כול'. ת"ר (עמד בבית הכנסת ואמ') משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שאמ' איש פל' ליתן לי מאתים זוז ולא נתן, יכול יהו חייבין, ת"ל תחטא תחטא לגזירה שוה, נאמר כאן [ויקרא ה' א'] תחטא, ונאמר להלן [שם שם כ"א] תחטא, מה להלן תביעת ממון ויש לו, אף כאן תביעת ממון ויש לו. פי' יש לו כח לתובעו בדין, אבל זה יכול לומ' לו משטה אני בך, וחוזר בו מדיבורו.
כשתדעו לי עדות כול'. ת"ר משביע אני עליכם כשתדעו לי עדות שתבואו ותעידוני, יכול יהו חייבין, ת"ל [ויקרא ה'] ושמעה קול אלה והוא עד, שקדמה עדות לשבועה, ולא שקדמה שבועה לעדות.
עמד בבית הכנסת כול'. ת"ר עמד בבית הכנסת ואמ' משביע [אני] עליכ' אם יודעים אתם לי עדות שתבואו ותעידוני, יכול יהו חייבין, ת"ל [ויקרא ה'] ושמעה קול אלה והוא עד, עד שיהא מתכוין להם. אמ' שמואל ואפי' עדיו ביניהן, פשיטא, לא צריכא דקאי עילויהו, מהו דתימ' כמאן דאמ' להו דמי, קמ"ל. תניא נמי הכי, ראה סיעה של בני אדם עומדין, ועדיו ביניהן, ואמ' משביע אני עליכם אם אתם יודעים לי עדות שתבואו ותעידו, יכול יהו חייבין, ת"ל והוא עד, והרי לא ייחד עדיו, יכול אפי' (אם) אמ' כל העומדין כאן, ת"ל והוא עד, והרי ייחד עדיו.
ת"ר אמ' לשנים משביע אני עליכם אם אתם יודעים לי עדות שתבואו ותעידוני, והן יודעין לו עדות עד מפי עד, יכול יהו חייבין, ת"ל אם לא יגיד, בראויין להגדה הכת' מדבר.
שילח להם ביד עבדו כול'. ת"ר שילח להן ביד עבדו, או שאמ' להם הנתבע משביע אני עליכם שאם אתם יודעים לי עדות שתבואו ותעידוני יכול יהו חייבין, ת"ל אם לוא יגיד ונשא עונו. מאי תלמ', אמ' ר' אלעזר אם לו לא יגיד ונשא עוונו, הא לאחר אם לא יגיד פטור.
בא"ד בי"ה, פי' בחצי השם. עיין בערך צ' בספר המכריע שפירשתי שבשבועה סתם הוא חייב, ואע"פ שלא הזכיר אחד מן הכינויין.
מתני' משביע אני עליכם מצוה אני כול'. מאי קאמ', אמ' אביי הכי קאמ', משביע אני עליכם בשבועה, מצוה אני עליכם בשבועה, אוסרכם אני בשבועה.
תניא יש שמות שנמחקין, ויש שמות שאינן נמחקין. אל, אלהים, אהיה אשר אהיה, שדי, צבאות, הרי אילו אין נמחקין. ואילו שמות הנמחקין, הגדול, הגיבור, הנורא, החזק, האמת, העיזוז, חנון ורחום, ארך אפים ורב חסד.
<h2>דף לה:</h2>
ת"ר כתב א"ד מאדני, א"ל מאלהים, י"ה מיי', אין נמחקים, ש' משדי, צ"ב מצבאות, נמחקין, ר' יוסי אומ' צבאות כולו נמחק, שלא נקרא צבאות אלא על שם שרי צבאות יש', שנ' [שמות ז'] והוצאתי את צבאותי את עמי בני יש'. אמ' שמואל אין הלכה כר' יוסי.
ת"ר כל הטפל לשם בין מלפניו ובין לאחריו נמחק, לפניו כיצד, ליי' ל' נמחק, ביי' ב' נמחק, ויי' ו' נמחק, מיי' מ' נמחק, היי' ה' נמחק. לאחריו כיצד, אלהינו נ"ו נמחק, אלהיכם כ"ם נמחק, אלהיהם ה"ם נמחק. אחרים אומ' שלאחריו אינו נמחק שכבר קידשו השם. אמ' רב הונא הלכה כאחרים.
כל שמות דאברהם קודש ואע"פ שכתובין בא"ד, חוץ מזה שהוא חול, שנ' [בראשית י"ח] ויאמר (יי') [אדני] אם נא מצאתי חן בעיניך. פי' דקסבר למלאך האמצעי קורא אדון, שכך באו לפניו מיכאל באמצע גבריאל מימינו רפאל משמאלו. חנניה בן אחי ר' יהושע ור' אלעזר בן עזריה משום ר' אלעזר המו' אומ' אף זה קודש. פי' דכת' לעיל מיניה וירא אליו יי', והדר כת' והנה שלשה אנשים, ואמ' להקב"ה אל נא תעבור, המתן לי כאן עד שאכניס את האורחין.
כל שמות האמורין בלוט חול, חוץ מזה שהוא קודש, שנ' [בראשית י"ט] ויאמר לוט אליהם אל נא (יי') [אדני] הנה נא מצא עבדך חן בעיניך, מי שיכול להמית ולהחיות. ולאו דוקא כל, שאינו אלא אחד, ויאמר הנה נא אדני סורו [נא] אל בית עבדכם, אלא אידי דאמ' באברהם כל, נקט נמי בלוט כל.
כל שמות האמורים בנבות קודש, במיכה חול. ר' אלעזר אומ' בנבות קודש, במיכה מהן קודש ומהן חול, האמור (בא"ד) [בא"ל] חול, האמור בי"ה קודש, חוץ מזה שאע"פ שאמור בא"ל שהוא קודש, כל ימי היות בית האלהים בשילה [שופטים י"ח].
כל שמות האמורים בגבעת בנימן, ר' אליעזר אומ' חול, ר' יהושע אומ' קודש, א"ר אליעזר וכי מבטיח ואינו עושה, אמ' לו ר' יהושע הוא מה שהבטיח עשה, הם שלא ביחנו אם לנצח אם לא לנצח, באחרונה שביחנו הסכימו, שנ' [שופטים כ'] ופנחס בן אלעזר הכהן עומד לפניו בימים ההם לאמור האוסיף עוד לצאת למלחמה עם בני בנימן אחי אם אחדל ויאמר יי' עלו (עלו) כי מחר אתננו בידיך.
כל שלמה האמור בשיר השירים קודש, שיר השירים אשר לשלמה, למלך שהשלום שלו, חוץ מזה, [פ"ח] כרמי שלי לפני האלף לך שלמה, לדידיה, ומאתים לנוטרים את פריו, רבנן, הניחם שיעסקו בתורה אחד מששה שבהם. פי' ולא עדיף האי שלמה ממי ששמו רחום וחנון, שהן נמחקין, ולא אתא אלא לפרש המקראות, שהן מדברין כנגד השכינה.
<h2>דף לו.</h2>
המקלל בכולן חייב דברי ר' מאיר כול'. פי' המברך את השם אינו חייב עד שיברך שם בשם, כדאמרי' בסנהדרין [נ"ו ע"א], יכה יוסה את יוסה, וקסבר ר' מאיר אע"פ שלא בירך אלא באחד מן הכינויין חייב, וחכמים בעו שיברך שם בשם המיוחד. אינמי המברך אחד מן הכינויין מחייב, וחכמ' פוטרין עד שיברך שם המיוחד. מנהני מילי, דת"ר איש איש כי יקלל אלהיו [ויקרא כ"ד], מה ת"ל, לפי שנ' [שם] ונוקב שם יי' מות יומת, יכול לא יהא חייב אלא על השם המיוחד בלבד, מנין לרבות כל הכינויין, ת"ל איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו, מכל מקום, דברי ר' מאיר, וחכמ' אומ' על שם המיוחד במיתה ועל הכינויין באזהרה.
המקלל אביו ואמו כול'. מאן חכמים, ר' מנחם ביר' יוסי היא, דתניא ר' מנחם בר' יוסי אומ' בנקבו שם יומת [ויקרא כ"ד], מה ת"ל, לימד על המקלל אביו ואמו שאינו חייב עד שיקללם בשם. המקלל עצמו וחברו בכולן עובר בלא תעשה, אמ' ר' ינאי ודברי הכל. עצמו, דכת' [דברים ד'] רק השמר לך ושמור נפשך מאד, וכדר' אבין, דאמ' ר' אבין א"ר אילעא כל מקום שנ' השמר פן ואל אינו אלא בלא תעשה, חברו, דכת' [ויקרא י"ט] לא תקלל חרש.
יככה האלהים, וכן יככה האלהים, זו היא האלה הכתובה בתורה. פי' זה יש בין שתי לשונות הללו, כשאמ' לו יככה האלהים, משמע שקדמה שבועה לכפירה, שאמ' לו יככה השם אם לא תבוא ותעידני, והוא ענה איני יודע לך עדות, אבל וכן יככה, משמע שהשביעו על כפירתו, כגון שאמ' לו בוא והעידני [ו]הוא כפר ואמ' איני יודע לך עדות, וזה השביעו ואמ' לו כן יככה כמו שאתה יודע לי עדות, ואתא למימ' דאע"ג דקדמה כפירה לשבועה חייב, ולא אמרי' בענן כפירה בתר שבועה.
אל יככה יברכך וייטיב לך כול'. והא לית ליה לר' מאיר מכלל לאו אתה שומע הין. פי' דהא קאמ' ר' מאיר כל תנאי שאינו כפול כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי, ומסיק דכי לית [ליה] לר' מאיר מכלל לאו אתה שומע הין, דוקא בממונא, אבל באיסורא (לית) [אית] ליה, דהא שתויי יין לית ביה מיתה אלא מכללא, יין ושכר אל תשת ולא תמותו, הא אם תשתו תמותו, ולא פליג ביה ר' מאיר. ושבועת העדות נמי איסורא (הוא) דלית ביה ממונא הוא, דאע"ג דהווי ממונא לגבי תובע ונתבע, לגבי עדים לא הוי אלא איסורא בלחוד. וחכמ' דפטרי, אע"ג דבכל התורה לא בעו תנאי כפול, הכא פטרי משום דקסברי מצו עדי' לאישתמוטי ולמימ' לא הוה דעתין אמאי דמישתמע מכללא אלא אמאי דאפיק מן פומיה, ולא קיבלנו אלה עלינו, ומשום הכי בעו שיפרש להם האלה בפירוש, ומשו' הכי לא אקשינן מתחילה אלא לר' מאיר ולא לר' יהוד'. ואי קשיא, היכי אמרי' דבאיסורא גרידא מודה ר' מאיר דלא בענן תנאי כפול, והא בגט שכיב מרע דאתקין שמואל [גיטין ע"ה ע"ב] אם מתי ואם לא מתי, דקימ' לן כר' מאיר דבעי תנאי כפול, ותנאי דמיתה לאו תנאי (הוא) דממונא הוא דנימ' משום הכי בעי ר' מאיר תנאי כפול, כי היכי דבעי בעל מנת שתשמשי את אבה ועל מנת שתניקי את בני. יש לומ' כל גט איסורא דאית ביה ממונא הוא, דגביא כתובתה דאי נפלה קמי יבם לא הות מציא למיגבי כתובתה אי הוה בעי ליבומה.
<h2>דף לו:</h2>
שבועת הפקדון כול'. פי' אידי דתנא בשבועת העדות באנשים ולא בנשים כול', תננהי לכולהו. בקרובים, שבעל הפקדון קרוב לזה שהפקידו אצלו. בפני בית דין ושלא בפני בית דין אם מפי עצמו נשבע, שהוציא שבועה מפיו, או שענה אמן אחר שבועה, ואחר כך הודה, חייב קרבן, דכת' [ויקרא ה'] וכחש בעמיתו, כל דהו. ומפי אחרים ולא ענה אמן, כגון משביעני (עליכם) [עליך] שתחזיר לי פקדוני, ואמ' אין לך בידי, אינו חייב עד שיכפור בבית דין, משום דמושבע מפי אחרים בפקדון לא כת', ומשבועת העדות גמרא, וסבירא ליה לר' מאיר דון [מינה] ומינה, והתם בית דין כת'. וחכמ' אומ' כול', דסבירא להו דון מינה ואוקי ב[א]תרה, כדפרישנא בפירקין דלעיל. וחייב על זדון השבועה, דלא כת' בה ונעלם. זדון שבועה, שזכור על הפקדון ויודע שמתחייב על כפירתו קרבן, ועל שגגתה עם זדון הפקדון, ששוגג בקרבן והזיד בפקדון. ואינו חייב על שגגתו, אם הוא סבור לישבע באמת, משום דאנוס הוא. אשם בכסף שקלים, הקנוי בשתי סלעים, דהכי כת' גבי איל אשם, בערכך כסף שקלים [שם].
מתני' גנבתה את שורי כול'. המית שורך את עבדי כול'. קשיא לי, נהי דאינו משלם על פי עצמו ל' סלע, שהן קנס, הדמים שהן שויו של עבד משלם על פי עצמו, ואמאי פטור, והא ממונא כפריה, ומאי שנא הא מאנסתה את בתי ופיתיתה את בתי דמחייבי רבנן. ועלה בדעתי להעמיד מתני' כגון שהיה עבד מוכה שחין, שאינו שוה אפי' פרוטה אחת, ואין לו דמים אלא קנס. אינמי להעמיד מתני' בשור תם, דילפינן בפ' שור שנגח ובעל השור נקי, נקי מדמי עבד, וטעמא לאו משום קנסא הוא, אלא מפני שאינו משלם כלל. וכך מצאתי בירושלמי [כתובות פ"ג ה"י], ר' יצחק שאל מהו שישלם דמי העבד מפי עצמו, ומה צריכה ליה, כל שלשים קנס, או יתר על דמיו קנס, אין תימר כל שלשים קנס, אינו משלם, ואין תימר יתר על דמיו קנס, משלם. תמן תני המית שורך את עבדי והוא אומ' לא המית, משביעך אני ואמ' אמן פטור, אמ' ר' חגי קומי ר' יוסי תיפתר שהמית עבד מוכה שחין, אמ' ליה אמור דבתריה, המית שורך את בני, והוא אומ' לא המית, משביעך אני ואמ' אמן, חייב, ופותרה במוכה שחין והוא פטור לית את יכיל, דתנינן המית בן חורין נותן את שוויו, א"ר זירא קומי ר' מנא תיפתר כמאן דמר ונתן פדיון נפשו של מזיק. ובספרים לא מצאתי כת' זו הבבא של המית שורך את בני דגרסי' בירושלמי ובפ' שור שנגח בתלמ' דידן [ב"ק מ"ג ע"א] מצאתי שאף מדמי עבד פטור על פי עצמו, דאמרי' התם אמ' רבה שור שהמית בן חורין שלא בכוונה פטור מכפר, שנ' [שמות כ"א] השור יסקל וגם בעליו יומת אם כפר יושת עליו, כל זמן שהשור בסקילה בעלים משלמין כפר, אין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כפר, איתיביה אביי המית שורי את פל' או שורו של פל' הרי זה משלם על פי עצמו, מאי לאו כפר, לא דמים, אי דמים אימ' סיפא, המית (שורו) [שורי] את עבדו של פל' אינו משלם על פי עצמו, ואי דמים אמאי לא, אמ' ליה יכילנא לשנויי לך רישא דמים וסיפא קנס, מיהו שינויי דחיקי לא משנינא לך, אידי ואידי דמים, מיהו בן חורין דמשלם על פי עצמו כפר, היכי דמי (אי) דאתו עדים ואסהידו ביה דקטל ולא ידעינן אי תם הוא אי מועד הוא, ואמ' מריה מועד הוא, משלם כפר על פי עצמו, ומשלם דמים על פי עצמו היכא דליכא עדים, גבי עבד שאינו משלם קנס על פי עצמו, היכי דמי דאתו עדים ואסהידו ביה דקטל ולא ידעינן אי תם הוא אי מועד הוא, ואמ' מריה מועד הוא, לא משלם קנס על פי עצמו, היכא דליכא עדים נמי לא משלם דמים על פי עצמו.
<h2>דף לז:</h2>
אמ' ר' יוחנן הכופר בממון שיש עליו עדים חייב, בשטר פטור. אמ' רב פפא מאי טעמ' דר' יוחנן, עדים עבידי (דשכחי) [דשכבי], שטר הא מנח. אמ' ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא, שטר נמי עביד דמירכס, אלא אמ' רב הונא בריה [דרב] יהושע משום דהוה שטר שיעבוד קרקעות, ואין מביאין קרבן על כפירת שיעבוד קרקעות.
<h2>דף לח.</h2>
ר' מאיר אומ' אפי' חיטה אחת כול'. מאי אפי' אמ' רב אחא בריה דרב איקא אפי' חיטה אחת בכלל חיטים, שעורה בכלל שעורים, וכוסמת בכלל כוסמין. פי' לא מיבעיא כי מישתבע אמינין מוחלקין דהינו חיטין ושעורים וכוסמין דחייב אכל חדא וחדא, אלא אפילו אישתבע אחיטה בכלל חיטים, כגון שתבעו תן לי חטים שהפקדתי לך ביום פל' וביום פל' וביום פל', ואישתבע שבועה שאין לך בידי חיטה של יום פל' וחיטה של יום פל', אע"ג דמין אחד הן, חייב על כל חיטה וחיטה, ואי הוה מישתבע שאין לך בידי חיטים לא הוה מיחייב אלא חדא. ודכוותה תנינה בסיפרא [תו"כ ויקרא], יכול מפני שהן מינים הרבה, [מנין] אפי' אמ' לו בוא והעידני שיש לי ביד פל' חיטים שהפקדתי אצלו אמש ושלפניו ושלפניו מנין שיהא חייב על כל אחת ואחת, ת"ל לאחת, לחייב על כל אחת ואחת.
מתני' שבועת הפקדון כיצד כול'. אמ' ר' יוחנן אפי' פרוטה אחת מכולן מצטרפ'. פליגי בה רב אחא ורבינא, חד אמ' אפרטי מיחייב, אכללי לא מיחייב, וחד אמ' אכללי נמי מיחייב. פי' פליגי בה רב אחא ורבינא במתני' ובמילתיה דר' יוחנן, חד אמ' אפרטי מיחייב ולאו אכללי, האי חייב על כל אחת ואחת דקתני במתני', חייב שלש קאמ', חדא אחיטין, וחדא אשעורין, וחדא אכוסמין, אבל ארבע לא מחייבינן ליה למימ' שבועה שאין לך בידי חדא שבועה באנפי נפשה היא שכלל בה שאין לך בידי כלום, וחזר ופרט לא חיטים ולא שעורים ולא כוסמין, אלא פרטא פירוש דשבועה שאין לך בידי כלום הוא, וכי אמ' ר' יוחנן פרוטה מכולן מצטרפת לאו אסיפא דמתני' דחייב על כל אחת ואחת קאי, דכיון דכל חדא וחדא חייובא באנפי נפשה היא לא מצטרפין, אלא ארישא אמרה, שבועה שאין לך בידי אינו חייב אלא אחת, ופרוטה מכולן מצטרפת באותה שבועה, דהא חדא היא. וחד אמ' חייב על כל אחת דקתני מתני' ד' שבועות נינהו, חדא דכללא, ותלת דפרטא, ודר' יוחנן אסיפא נמי קימא, ואשבועה דכללא, ומיחייב מיהא חדא.
בעא מיניה רבא מרב נחמן, היו חמשה תובעין אותו ואומ' לו תן לנו פקדון ותשומת יד גזל ואבדה שיש לנו בידך, ואמ' לאחד מהן שבועה שאין לך בידי פקדון ותשומת יד וגזל ואבדה, ולא לך, ולא לך, ולא לך, מהו, אחדא קאמ' להו, או דילמא אכולהו קאמ' להו. תא שמ', דתני ר' חייה הרי כאן עשרי' חטאות, היכי דמי, אינימא דפריש, ר' חייה מניינא אתא לאשמועינן, אלא לאו דלא פריש, ש"מ אכולהו קאמ' להו.
<h2>דף לח:</h2>
מתני' אנסתה ופיתיתה את בתי כול'. בריש פרק נערה שנתפתתה [כתובות מ"ב ע"א] מייתינן לה ואמרי' דהאי דתני ור' שמע' פוטר שאינו משלם קנס על פי עצמו, דמשמע דוקא היכא דאין משלם קנס על פי עצמו פטור מאשם דשבועת הפקדון, אבל היכא דמשלם קנס על פי עצמו, כגון דתבעיה אנסתה ופיתיתה את בתי והעמדתיך בדין ונתחייבת לי, והוא אומ' לא אנסתי ולא פיתיתי ולא העמדתני בדין ולא נתחייבתי לך, ונשבע והודה, דהשתא לא הוה מיפטר בהודאתו, דהא ממונא תבעיה כיון דעמד בדין, חייב אשם דשבועת הפקדון, לדבריהן דרבנן קאמ' להו, דאילו לדידיה אע"פ שעמד בדין ואינון השתא ממון, הואיל ועיקרן היה קנס, פטור, כדנפקא לן מוכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת וגו', מה אילו מיוחדין שעיקרן ממון, אף כל שעיקרן ממון, יצאו אילו שאע"פ שעתה הן ממון, עיקרן היו קנס, ורבנן פליגי עליה ואמרי אי עמד בדין ונתחייב לו וכפר ונשבע והודה חייב, כדנפק' להו מריבויא דומעלה מעל, והכי קאמ' להו, לדידי אע"ג דעמד בדין פטור, אלא לדידכו אודו לי מיהת היכא דלא עמד בדין, דמודה בקנס פטור, ולא כפריה מידי, דכי קא תבע קנסא קא תבע, ורבנן כי קא תבע בשת קא תבע. במאי קא מיפלגי, אמ' רב פפא ר' שמעון סבר לא שביק איניש מידי דקיץ ותבע מידי דלא קיץ, ורבנן סברי לא שביק איניש מידי דכי מודה ביה מיחייב ותבע מידי דכי מודה ביה מיפטר.
שבועת הדיינין כול'. פי' שבועת הדיינין הבאה על ידי כפירה במקצת והודאה במקצת, כדנפקא לן מאשר יאמר כי הוא זה, בענן שתהא שיעור הטענה שתי מעות של כסף, שהן שליש דינר, ושיעור ההודאה אפי' פרוטה אחת, וגם בענן שתהא ההודאה ממין הטענה.
טענו חיטים והודה לו בשעורים פטור, פי' פטו' משבוע' על החיטים שכפר, ולשלם השעורים שהודה אמרינן בפ' המניח את הכד [ב"ק ל"ה ע"ב] דפטור, דאע"ג דהוא הודה בשעורי' חברו אינו תובעו אלא חיטים, והרי הודה שאינו חייב לו שעורים, ובתר הודאת הטוען אזלינן. ואמרי' התם דאי תפש שעורים לא מפקינן מיניה. ורבן גמל' מחייב, שבועה על החיטים ולשלם השעורים, דלא בעי הודאה ממין הטענה, ומודה במקצת הטענה חשיב ליה. ולית הילכתא כותיה.
הטוען את חברו כדי שמן כול'. פי' הוא טענו שמן וקנקנים, והוא הודה לו בקנקנים, אדמון קורא אותו מודה ממין הטענה, דהוה ליה טענו חיטים ושעורי' והודה לו באחד מהן, וחכמ' אומ' אין זו הודאה ממין הטענה עד שיהיו הכפירה וההודאה במין אחד. והיל' כאדמון כדאמרן לעיל [מ' ע"ב].
מתני' מנה לי בידך אמ' לו הין למחר אמ' לו תנהו לי כול', פי' כגון שאמ' לעדים אתם עדיי, אבל אם לא אמ' להם אתם עדיי, יכול לומ' לו משטה אני בך, ואע"פ שלא אמ' לו משטה אני בך אלא [אמר] לא היו דברים מעולם, שלא הודיתי לך, והביא עדים שהודה לו, לא הוחזק בזה כפרן, ועדין יכול לומ' לו אין לך בידי כלום, דהכי אמרי' בפ' דיני ממונות בתרא [סנהדרין כ"ט ע"א], אמ' רב יהודה אמ' רב צריך שיאמר אתם עדיי, איתמר נמי א"ר חייה בר אבה אמ' ר' יוחנן מנה לי בידך אמ' לו הין, למחר אמ' לו [תנהו לי], משטה אני בך, פטור. ואמרי' התם אמ' אביי לא שנו אלא דאמ' ליה משטה אני בך, אבל אמ' ליה לא היו דברים מעולם, הוחזק כפרן, אמ' רב פפא בריה דרב אחא בר אדה הכי אמרי' משמיה דרבא כל מילי דכדי לא דכירי אינשי, הילכך מתני' דתני אין לך בידי חייב, לא מיתוקמא אלא כגון דאמ' להו אתם עדיי, וכיון דהוחזק כפרן על פי עדים אפי' אם יחזור ויאמר פרעתי אינו נאמן, כדבענן למימ' לקמן. ואמ' רבי' משה זצו"ל בפ' ז' דהילכות טוען ונטען [ה"א], המודה בפני שנים שיש לפל' אצלו מנה, ואמ' (לו) [להן] בדרך הודיה לא בדרך שיחה, אע"פ שלא אמ' להם אתם עדיי, ואע"פ שאין התובע עמו, הרי זו עדות. תבעו בדין למחר, אם אמ' לא היו דברים מעולם, אין שומעין לו, ומשלם על פיהם, ואם היה עד אחד, נשבע, הואיל ואמ' דרך הודיה. טען כשתבעו בעדים אילו ואמ' שלא להשביע את עצמי הודיתי, נאמן. והחילוק הזה אינו נראה מכח הלכה, דאנן בענן שיאמ' אתם עדיי, וכל זמן שלא אמ' אתם עדיי, יכול לומ' שיחקתי בו, ומי יודע אם בכל לב הודה או בדרך שחוק. אע"פ שנרא' לחזק דבריו ממאי דאמרי' התם בפ' דיני ממונות [סנהדרין כ"ט ע"ב], ההוא דהוו קרו ליה קב רשו, אמ' מאן מסיק בי אלא פלניא ופלניא, אתו תבעוה בדינא קמיה דרב נחמן, ואמ', אדם עשוי שלא להשביע את עצמו, ומאי איצטריך רב נחמן להאי טעמ', השתא אילו הודה לו בפניו יכול לומ' לו משטה אני בך, שלא בפניו לא כל שכן, אלא ודאי מפני שאמ' בדרך הודיה. והנכון בעיני שיש לחלק בין היכא דהודה בפני התובע, ובין היכא דהודה שלא בפני התובע, שכשהודה בפניו בתביעתו יכול לומ' לו משטה אני בך, אבל כשהודה בפני אחרים שאני חייב לפל', אין ראוי לומ' משטה אני בו, שהרי לא היה שם התובע, ואינו נפטר אלא אם כן יאמר לו שלא להשביע את עצמי נתכוונתי.
אין לך בידי חייב, פי' ואע"ג דאיכא מיגו דאי בעי אמ' נתתיו לך והוה פטור כי אמ' אין לך בידי שלא הלויתני כלום ליפטר, מה לי לשקר במקום עדים לא אמרי'. וקשיא לי, כיון דמתני' היא, היכי פליגי בהא מילתא רבה ורב חסדא עם אביי ורבא בפ' השוכר את האומנין [ב"מ פ"א ע"ב] ובפ' חזקת הבתי' [ב"ב ל"א ע"א], והוו סברי למימ' דאמרי' מה לי לשקר במקום עדים, אטו לא חזי להו מתני'. ויש לומ' דשני להו לרב חסדא ורבה בין היכא דמסהדי עדים על גופיה, ובין כי מסהדי במילתא אחריתי, דבודאי כי מסהדי במילתא אחריתי הוו סברי למימ' דעל ידי מיגו מצי מכחיש להו, כגון התם דעדי' מסהדי דבנהר פקוד הוו מיא, ואיהו אמ' דלא הוו התם מיא, ועל ידי מיגו הוה מצי מכחיש להו, וכן נמי כי אמרי עדים דאבהתיה, ואיהו מכחיש להו ואמ' דאבהתיי היא, ועל ידי מיגו סברי דמצי מכחיש להו, אבל כשמעידים עליו ואומ' לו בפנינו לויתה, והוא מכחישם ואומ' לא לויתי, אע"פ שיש לו מיגו לא כל הימנו להכחישם, דלא אלים מיגו טפי משני עדים, דהא בשתי כיתי עדים המכחישות זו את זו, נהי דיש להן כח להכחיש זו את זו בשאין מעידה זו על גופה של זו, אלא אילו אומ' לוה, ואילו אומ' לא לוה, כגון שאומ' הלוה הזה או המלוה הזה היה עמנו במקום פלונ', אבל אילו מעידים על עצמם, כגון שבאו שנים ואמרו ראובן לוה משמע' מנה לפנינו באחד בניסן, ובאו שנים ואמרו כי אתם גזלנים, כלום יכולים אילו להכחישם ולומ' לא גזלנו, אלא כיון שעל גופם מעידים הרי הן נאמנין, ובחזקת גזלנים הם, ובטלה עדותם, ואין כח בידם להכחישם אע"פ שהם שנים, כדאמרי' בפרק מרובה גבי עד זומם למפרע הוא נפסל [ב"ק ע"ג ע"א], איכא ביניהו דאזמונהו תרי לחד, אינמי דפסלוה בגזלנותא, אלמא שהשנים יכולין לפסול את השנים, כיון שעל גופם מעידי', והכא נמי יכולים העדים להכחישו ולחייבו אע"ג דאית ליה מיגו.
היכי משבעינן ליה, אמ' רב יהודה משביעין אותו בשבועה האמורה בתור', בין בשם בין בכינוי, וצריך לאתפושי חפצא בידיה, וכדרבא, דאמ' רבא האי דיינא דאשתבע ביי' אלהי ישר' נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר. פי' אע"פ שהשביעו בשם המיוחד, אי לא נקיט חפצא בידיה צריך להשביעו פעם אחרת.
אמ' רב פפא האי דיינא דאשבע בתפילי, נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר. ופסיק תלמ' והילכת' כותיה דרבא, ולית הילכת' כותיה דרב פפא, הילכת' כותיה דרב[א] (פפא), דהא לא נקיט מידעם בידיה, ולית הילכת' כותיה דרב פפא, דהא נקיט חפצא בידיה. שבועה מעומד, ותלמיד חכם מיושב, שבועה בספר תורה, ותלמיד חכם לכתחילה בתפילין.
ת"ר שבועת הדיינין אף היא בלשונה נאמרה, פי' בכל לשון שהוא מבין אותה, ולא בלשון הקודש. אומ' לו הוי יודע שכל העולם כולו נזדעזע בשעה שאמ' לו הקב"ה למשה לא תשא את שם יי' אלהיך לשוא [שמות כ'], כל עברות שבתורה נאמר בהן נקה, וכאן נאמר לא ינקה, וכל עבירות שבתורה נפרעין ממנו, וכאן ממנו וממשפחתו, שנ' [קהלת ה'] אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, ואין בשרו אלא קרוביו, שנ' [ישעיה נ"ח] ומבשרך לא תתעלם, וכל עבירות שבתורה נפרעין ממנו, וכאן ממנו ומכל העולם כולו, שנ' [הושע ד'] אלה וכחש ורצוח וגנוב ונאוף פרצו ודמים בדמים נגעו, וכת' [שם ג'] על כן תאבל הארץ ואומלל כל יושב בה, וכל עבירות שבתורה יש לו זכות תולין לו שנים ושלש דורות, וכאן לאלתר, שנ' [זכריה ה'] הוצאתיה נאם יי', לאלתר, ובאה אל בית הגנב, זה הגונב דעת הבריות, שאין לו ממון אצל חברו וטוענו ומשביעו, ואל בית הנשבע בשמי לשקר, כמשמעו, ולנה בתוך ביתו וכלתו את עציו ואת אבניו, הא למדתה דברים שאין אש ומים מכלין אותן שבועת שוא מכלה אותן. אם אמ' איני נשבע פוטרין אותו מיד, ואם אמ' הריני נשבע, העומדים שם אומ' סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה [במדבר ט"ז], וכשמשביעין [אותו] אומ' לו הוי יודע שלא על דעתך אנו משביעין אותך, אלא על דעתינו ועל דעת בית דין. כתב רבי' משה ביר' מימון זצו"ל בהילכות שבועות שחיבר [פי"א הט"ו], שכל מי שנתחייב שבועה ודאית, מאיימין עליו, אבל על ידי טענת ספק אין מאיימין עליו, וכן מי שנתחייב שבועת הסת אין מאיימין עליו. ואינו נר' לי, שהרי כולן הן בש"ם, ואין חילוק ביניהן לענין חומר העונש, דאטו משום דנקיט חפצא בידיה עונשה מרובה, אל כך זו כמו זו, ועל כולם צריך לאיים, אולי יחזור בו, וכן הנשבע בטענת ספק, כגון השותפין וכיוצא בהן, כולם צריכים איום, וכך כתב גם רבי' נתן בערך הסת משום הגאון.
<h2>דף לט:</h2>
הטענה שתי כסף, אמ' רב כפירת הטענה שתי כסף, פי' רב קורא הטענה כפירה שטוענין עליה, לבד מן ההודאה, שאם אין בכפירה שעור שתי כסף אין נשבעין עליה. ושמואל אמ' הטענה שתי כסף, ואפי' לא כפר אלא בפרוטה, ולא הודה אלא בפרוטה, חייב, פי' שמואל קורא לכל התביעה טענה, שצריך שתהא כל התביעה שתי כסף, ואפי' לא כפר אלא בפרוטה ולא הודה אלא בפרוט' חייב.
תנן, שתי כסף לי בידך, אין לך בידי אלא פרוטה, פטור, מאי לאו משום דמיחסרא כפירה, ותיובתא דשמו', פי' והאי כיצד הוי פירושא דרישא דמתני' דקתני הטענה שתי כסף, ופירושא דסיפא דתני ואם אין ההודאה ממין הטענה פטור, מיתני לקמ', ליטרא זהב לי בידך אין לך בידי אלא ליטרא כסף פטור, ואע"ג דאפסקיה במנה לי בידך, לא הויא הפסקה, דבעי לפרושי דין מודה במקצת הטענה, והילכך מפרש תחילה דין מודה במקצת והדר מפרש הודאה ממין הטענה. ושמואל מפרש מי סברת שווה קתני דוקא קתני, והאי כיצד לא הוי אלא פירוש' דסיפא, אבל רישא הטענה שתי כסף לא איצטריך לפרושה.
<h2>דף מ.</h2>
ליטרא זהב לי בידך כול'. פי' רב דאוקי מתני' בשוה, ומשום הכי כשטענו שתי כסף והודה לו בפרוטה פטור, מפני שחסרה כפירת הטענה משתי כסף, הכא דאמ' ליט' זהב שאני, שאין להעמידה בשוה, דמדקתני משקל ש"מ דוקא קאמ', שהוא טענו בליטרא זהב וזה הודה לו בליטר' כסף, ומשום הכי פטו', שאין כאן הודאה ממין הטענה, והאי דתני דינר זהב לי בידך, אין לך בידי אלא דינר כסף, וטריסית, ופונדיון, ופרוטה, חייב, שהכל מין מטבע אחד, מפרש לה בשוה, והכי קאמ' אי אמרת בשלמ' שווה קתני משום הכי חייב, אלא אי אמרת דוקא קתני אמאי חייב, פי' הרי אין זה ממין זה, שאין המטבעות שוות, ואין כאן הודאה ממין הטענה, אלא ודאי מתני' שווה קתני, ור' אלעזר אמ' הכא במאי עסיקינן בטוענו בדינר מטבעות וקמ"ל דפרוטה בכלל מטבע היא, דיקא נמי דקתני שהכל מין מטבע אחד, ורב שהכל דין מטבע אחד. ובין לרב בין לר' (אליעז') [אלעז'] משמ' שאין המטבע כלל להיות נחשב מין במינו. וכך כת' גם רבי' האיי גאון בספר משפטי השבועות [ח"א ש"א] שחיבר, המטבע אינו נחשב מין במינו, כגון הטוען את חברו מטבע זהב והודה לו מטבע כסף, אינו חייב, אלא פטור, שאין המטבע כולל, לעשות שאינו מינו כמינו ולחייבו, כגון שאמ' דינר זהב לי בידך והלה אומ' אין לך בידי אלא דינר כסף פטור, אלא אם יאמר התובע שיש לו עליו בזהוב כספים והודה במקצת כספים חייב גזירה, כמו שאמ' ר' אלעזר בטוענו בדינר מטבעות. וכך כת' גם רבי' משה זצו"ל בפ' ג' דהילכות טוען ונטען [ה"ח] שחיבר, דינר זהב פקדון יש לי אצלך, לא הפקדתה אצלי אלא דינר כסף, מעה כסף הפקדתי אצלך, לא הפקדתה אצלי אלא פרוטה, פטור, מפני שטענו בעין דבר והודה לו בעין אחר, וכן אם אמ' לו עשר' דינרין מצריות הפקדתי אצלך, לא הפקדתה אצלי אלא עשרה דינרין צוריות, פטור, וכן כל כיוצא בזה.
תני ר' חייה לסיועיה לרב, סלע לי בידך, אין לך בידי אלא סלע חסר שתי כסף, חייב, חסר מעה, פטור. ואע"ג דקימ' לן [בכורות מ"ט ע"ב] רב ושמואל הלכה כשמואל בדיני, הכא הלכה כרב, חדא, דתני ר' חייה כוותיה, ועוד דהא רב פפא אמ' לקמ' [מ' ע"ב] טענו כלים ופרוטה הודה בכלים וכפר בפרוטה פטור, כרב. ועוד, דלקמ' בפ' כל הנשבעין [מ"ח ע"ב] גרסי', אמ' רב יוסף בר מניומי אמ' רב נחמן והוא שיש ביניהן טענה שתי כסף, כמאן כשמואל, והתני ר' חייה לסייועי לרב, אימא כפירת טענה שתי כסף, כרב, דאלמ' קים ליה לתלמ' דהילכת' כותיה דרב, וכך פוסקים בהלכות גדול' ורבי' האיי זצו"ל בספר משפטי השבועות שחיבר ורבי' יצחק מפאס זצו"ל. אבל רב שר שלום גאון זצו"ל פסק כשמואל, ואין לסמוך עליו, ורב נחשון גאון זצו"ל פליג עליה ואמ' דהלכה כרב. ונראה לי שגם בשבועת הסת דרבנן בענן כזה השיעור, דכל דתקון רבנן כעין דאורית' תקון, ובפחות מיכן אין משביעין שבועת הסת. ותדע, דהא שבועת האריסין והשותפין והאפיטרופין תקנת חכמ' היא, ואפי' הכי אמ' רב נחמן [מ"ח ע"ב] והוא שיש ביניהם כפירת שתי כסף, והוא הדין לשבועת הסת. ושיעור שתי כסף אחד מי"ב בשקל, שהשקל הוא עשרים וארבעה כספים, ואני שקלתי שקל הקודש ומשקלו חצי אונק' זהב בכיוון. אבל רבי' האיי גאון כת' בספר משפטי השבועות בשער השטרות [ח"א ש"ה], שנשבעין שבועת הסת אפי' בפחות מכפירת שתי כסף, ואינו נראה לי לחייב את האדם שבועה בלי ראיה, ואילו כן אמאי לא אמ' רב נחמן על מתני' ומשביעין אותו שבוע' הסת, אלא ודאי לא תיקנו חכמ' שבועה על פחות משוה שתי כסף.
שתי כסף ופרוטה לי בידך כול'. אמ' רב נחמן אמ' שמואל לא שנו אלא בטענת מלוה והודאת לווה, אבל בטענת מלוה והעדאת עד אחד, אפי' לא טענו אלא בפרוטה חייב, מאי טעמ', דכת' [דברים י"ט] לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת, לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם, אבל קם הוא לשבועה, ואמ' מר כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה. כתב רבי' משה בפ' ג' דהילכות טוען ונטען שחיבר [ה"ו], וכן שבועת השומרין אפי' הפקיד אצלו פרוטה או שוה פרוטה וטען שאבדה נשבע. ואינו נראה לי, דהא עיקר קרא דדרשינ' מיניה הטענה שתי כסף, גבי שומרין כת', ומשו' דכת' בפרש' שומרין [שמות כ"ב] כי הוא זה וסבירא לן דעירוב פרשיות כת' כאן וכי כת' כי הוא זה אמלוה ולוה כת' ילפינן מהאי קרא דמודה במקצת נמי דחייב רחמ' שבועה בענן שתי כסף, ולא אפיק שמואל מהאי כללא אלא (הודאת) [העדאת] עד אחד, משום דסברא היא כל ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה, אבל ארבעה שומרין לא אפיק מהאי כללא, למימרא דאינהו נמי בעו טענת שתי כסף, דהא עיקר קרא בגויהו כת'.
ונראה לי שבכל מקום ששנים מחייבין אותו (מקום) [ממון], האחד מחייבו שבועה, אפי' קרקעות עבדים ושטרות, שאין נשבעין עליהן, דוקא בהודאה במקצת ובשבועת השומרין, אבל בשבועת (הסת) עד אחד כיון שהשנים מחייבין אותו לשלם, אחד מחייבו שבועה. ומסתייעא האי סברא ממאי דתנן לקמן בפירקין [מ"ב ע"ב], אילו דברים שאין נשבעין עליהן כול', ומיתינ' לה מתרי קראי, חד למיפטרינהו משבועת הודאה במקצת, דנפקא לן מכי הוא זה, והתם כת' על כל דבר פשע, וחד למיפטרינהו משבועת השומרין, אבל משבועת עד אחד לא מיתנא תנינן לה, ולא קרא מייתינן עלה. ואע"ג דאמרי' בפ' הכותב [כתובות פ"ז ע"ב] על מאי דתנן [עד] אחד מעידה שהיא פרועה, דסבר רמי בר חמא [למימ'] דהיא שבו' דאוריתא, ואמ' רבא שתי תשובות בדבר כול' עד אין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות, אידי דנקט האי לישנא ברישא, גבי פוגמת, נקט נמי הכא הכי, אבל עיקר הקושיא אינה אלא אחת. אבל רבי' האיי גאון כת' בספ' משפטי השבועות שחיבר, בשער העבדים [ש"ה], שגם בעד אחד אין נשבעין עליהן, וכן כת' רבי' משה ביר' מימון זצו"ל בפ"ה דהילכות טוען ונטען [ה"א] שחיבר. ותמיהא לי היכי לא תנא ר' במתני' שבועת עד אחד בשום מקום.
ואמ' רב נחמן אמ' שמואל טענו חיטין ושעורין, והודה לו באחד מהן, חייב. אמ' ליה ר' יצחק יישר, וכן אמ' ר' יוחנן. ור' חייה בר אבה א"ר יוחנן טענו חיטים ושעורין והודה לו באחד מהן, פטור.
<h2>דף מ:</h2>
אמ' רב ענן אמ' שמואל טענו חיטים, וקדם והודה לו בשעורים, אם כמערים, חייב, אם כמתכוין, פטור. פי' אם נראה לבית דין שקפץ זה להודות כדי שלא יטעננו זה שעורים ויתחייב לו שבוע' בהודאת שעורין, חייב שבועה אם אמ' לו זה שניהן יש לי בידך, ואם כמתכוין להשיב לו על טענתו של חיטים, ולא כקופץ, פטור משבועה. ואמ' רב ענן אמ' שמואל טענו שני מחטין, והודה לו באחד מהן, חייב, לכך יצאו כלים למה שהן.
אמ' רב פפא טענו כלים ופרוטה, הודה בכלים וכפר בפרוטה, פטור, פי' מפני שאין כאן כפירה שתי כסף, הודה בפרוטה וכפר בכלים, חייב, פי' ואע"פ שאין שוין שתי כסף, שלכך יצאו כלים למה שהן, חדא כרב וחדא כשמואל, חדא כרב דאמ' כפירת הטענה שתי כסף, וחדא כשמואל דאמ' רב נחמן אמ' שמואל טענו חיטים ושעורין והודה לו באחד מהן, חייב. מיכן פוסקין הלכה כשמואל בהלכות גדולות ורבי' יצחק זצוק"ל. ועוד הביא רבי' יצחק ראייה אחרת, ממאי דאמ' בשנים אוחזין [ב"מ ה' ע"א], ולמאן דאמ' הילך פטור, [א]מאי איצטריך קר' למיפטר קרקע משבועה, הא כל קרקע הילך הוא, אמ' לך כי איצטריך קרא היכא דחפר בה בורות שיחין ומערות, אינמי היכא דטענו כלים וקרקעות, והודה בכלים וכפר בקרקעות, אי אמרת בשלמ' בעלמ' כי האי גונא חייב, הינו דאיצטריך קרא למעוטי קרקע משבועה, אלא אי אמרת בעלמ' פטור, [א]מאי איצטריך [קרא] למיפטר קרקע משבועה הא כל טענו חיטים ושעורין והודה לו באחד מהן פטור, אלא לאו מדקא משנינן הכי גבי קרקעות, מכלל דטענו חיטים ושעורין והודה לו באחד מהן חייב. וכן פסק גם רבי' האיי גאון זצוק"ל בספר משפטי השבועות שחיבר [ח"א ש"א], וכך כתב גם רבי' משה ביר' מימון בפ' שלישי דהילכות טוען ונטען [הי"א] שחיבר. אבל רבי' חננאל זצוק"ל כתב בפ' שני דייני גזילות [כתובות ק"ח ע"ב], דהלכה כר' חייה בר אבה, דפטר משמיה דר' יוחנן. ולא מיסתבר.
מנה לי בידך, אין לך בידי, פטור. אמ' רב נחמן ומשביעין אותו שבועת הסת, פי' לשון הסתה, אולי יהא ניסת בשבוע' זו ולא ישבע וישלם, מאי טעמ', חזקה אין אדם תובע אלא אם כן יש לו, אדרבה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, אישתמוטי הוא דקא מישתמיט ליה, סבר עד דהוי לי ופרענא ליה, תדע, דאמ' רב אידי בר אבין אמ' רב חסדא הכופר במלוה כשר לעדות, בפקדון פסול לעדות.
<h2>דף מא.</h2>
רב חביבא מתני לה אסיפא, מנה לי בידך אמ' לו הין, למחר אמ' לו תנהו לי, נתתיו לך, פטור, ואמ' רב נחמן ומשביעין אותו שבועת היסת. מאן דמתני ארישא, כל שכן אסיפא, ומאן דמתני אסיפא, התם הוא דאיכא דררא דממונא, אבל הכא דליכא דררא דממונא, לא. רבי' יצחק זצוק"ל פוסק הלכה כלישנא קמא, ומסתייע ממאי דאמרי' בשנים אוחזין [ב"מ ה' ע"א], ההוא רעיא דכל יומא הוו מסרי ליה חיותא בשהדי, ההוא יומא מסרו ליה בלא סהדי כול' עד השתא מיהת ניחייביה מדרב נחמן, דתנן מנה לי בידך אין לך בידי פטור, ואמ' רב נחמן משביעין אותו שבועת הסת, מהא שמעינן דהילכת' (כת"ק) [כל"ק]. וכך כת' גם רבי' האיי גאון בספר משפטי השבועות [ח"א שער שבועת היסת] שחיבר, ודחה דברי הקדמונים שהיו סבורים לומר דבענן דררא דממונא ביניהו כלישנא בתרא, שאין מקשין ומתרצין אלא מדבר שהוא עיקר, הילכך לישנא קמא דוקא. וכך כת' גם רבי' משה זצוק"ל בפ"א דהילכות טוען ונטען [ה"ג] שחיבר, וכך כת' גם ריב"ן זצו"ל כלישנא קמא, ומסתייע מההוא רעיא. אבל רבי' תם זצוק"ל כת', מאחר דלא איתמר הילכת' לא כמר ולא כמר, ולא ידעינן כמאן הלכה, לא משבעינן ליה ומפקינן ממונא מיניה אם לא רצה לישבע, דשמא לא צריך שבועה, ואזלינן לקולא מספיקא, דהמוציא מחברו עליו הראיה, וההיא דההוא רעיא, רישא דמתני' נקט, ולא פריך אלא מסיפא, דאיכא דררא דממונא, והתם איכא דררא דממונא, מאחר שבכל יום היו מפקידין אצלו, ועוד דאיכא סהדי דאכל תרי מיניהו. ואינו נר' לי, דאדרבה כיון דלא איתמר הלכה לא כמר ולא כמר, הדעת מכרעת להשביעו, ולא יאכל ממונו וחדי, דאמרי' ליה אי קושטא בהדך, אישתבע, דמאי אכפת ליה לישבע באמת, והלא מצות עשה לישבע באמת, כדכתיב [דברים ו'] (ובשמי) [ובשמו] תשבע(ו) זו מצות עשה, ומדלא בעי אישתבועי מוכחא מילתא דמיחייב ליה, והילכך דינא הוא דמשמתינ' ליה כדין כל מחוייבי שבועת הסת. ומאי דמייתינן התם מתני' דמנה לי בידך אין לך בידי כלום, אמאי נקט רישא משום סיפא, ולא נקט סיפא בהדיא, והא כל בבא ובבא באנפי נפשה קימא, אלא ודאי מוכחא מילתא מדנקט רישא, דברישא נמי משביעין אותו שבועת הסת.
כל הפסקנים ראיתי שפוסקין הלכה דבדאוריתא לא מפכינן, ולית הילכת' כמר בר רב אשי, בהלכות גדולו', וגם רבי' האיי גאון זצו"ל בספר משפטי השבועות [ח"א שער שבועת היסת] שחיבר, ורבי' משה ביר' מימון בספר הילכו' טוען ונטען [פ"א ה"ד] שחיבר, וגם רבי' יצחק זצו"ל, וגם במפתחות התלמ' כת' והילכת' כמר בר רב אשי בכוליה תלמ' בר ממיפך שבועה ומיכתב אודיתא, ובזה הלשון גם בהלכות גדולות בהילכות שבועות, גם רבי' חננאל זצו"ל כתב והילכת' כמר בר רב אשי בכוליה תלמ' בר ממיפך שבועה וחיורי, וחיורי היא בפ' בהמה המקשה [חולין ע"ו ע"ב] גבי צומת הגידין, ובזה הלשון כת' גם רבי' יצחק בפ' בהמה המקשה [כ"ו ע"א מדפיו], ובפ' דיני ממונות בתרא [סנהדרין ח' ע"א מדפיו] בהילכת כיצד בודקין גבי מיכתב אודיתא כתב הא מילתא חזינא בה פלוגתא ביני רבואתא, איכא מאן דאמ' לית הילכ' כמר בר רב אשי, ואיכא מאן דאמ' הילכת' כמר בר רב אשי, דכל היכא דלא איתמ' בהדיא לית הילכ' כמר בר רב אש הילכת' כותיה, [ולא אשכחנן בכוליה תלמודא דלית הלכתא כותיה] בר מהני תרי, מיפך שבועה וחיורי, וסימניך הפך לבן, והאי סברא דרבי' האי גאון זצ"ל.
ורבי' שלמה בן היתום כתב בשם רבי' חננאל גבי אודיתא, וקימ' לן דלית הילכת' כמר בר רב אשי. וראיתי כת' שרבי' יב"ן אומ' בשם רש"י זצו"ל דהלכה כמר בר רב אשי במיפך שבועה ומיכתב אודיתא, דהכי איתה בהלכות גדולות. ואינו נר' לי כלל. ומה שאמרו דהכי איתה בהלכות גדו', טעות סופר היה, דלדידי נמי חזי לי חד סיפרא דהל' גדו' וכת' ביה הכי, וחד סיפרא כת' ביה לית הילכת' כמר בר רב אשי, לא במיפך שבועה ולא במיכתב אודיתא, וזה הלשון עיקר, ואותו הלשון שכת' הלכה הוא טעות סופר, דמאי איריא בהני תרתי, הא בכוליה תלמ' הילכת' כותיה, אלא אין הלכה איתמר. וגם ראיתי שמסתייעי' לומר שהלכה כמר בר רב אשי ממאי דאמרי' לקמן [האי מאן דמפיק] שטרא אחבריה, אי אמ' ליה האיך אישתבע לי, אמרינ' ליה זיל אישתבע ליה, ומה התם דאית ליה ממון גמור עליה מדאוריתא בשטר, יכול להפך שבועה, היכא דאית ליה שבועה מדאוריתא עליה לא כל שכן דמצי אמ' ליה אשתבע לי. ונראה לי שזו הראיה אינה כלום, דהתם אינה אלא להפיס דעתו של לוה, מפני שהרבה בני אדם פורעים, ומאמינים אותו על השטר שיקרענו, ואילו היה רוצה המלוה היה הלוה נשבע שפרעו והיה נפטר, אלא שהמלוה אינו מאמינו בשבועה, הילכך נשבע המלוה ונוטל, אבל הכא שנפלה שבועה מן הדין על הלוה, אינו יכול להפכה על המלוה, דשבועה במקום פירעון קימ', אלא אומ' לו או תישבע או תפרע, אבל התם כלום אומ' לו או תשבע או תפרע, הרי אינו מאמינו בשבועה, ואילו רצה לומ' לו או תשבע או תפרע בודאי כי הדין עם המלוה, ואינו יכול לדחותו ולהפך עליו השבועה ולומר הישבע וטול.
אמ' רב פפא האי מאן דמפיק שטרא אחבריה, ואמ' ליה שטרא פריעה הוא, לאו כל כמיניה, אלא אמרי' ליה זיל שלם, ואי אמ' לישתבע לי, אמרי' ליה אישתבע ליה. אמ' ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי וכי מה בין זה לפוגם שטרו, אמ' ליה התם אע"ג דלא טעין טענינן ליה, הכא זיל שלם אמרי' ליה, ואי אמ' לישתבע לי אמרי' ליה אישתבע ליה. ואי צורבא מרבנן הוא [לא] משביענ' ליה. אמ' ליה רב יימר לרב אשי צורבא מרבנן משלח גלימי דאינשי, אמ' ליה לא מיזדקקינן ליה, פי' לא להשביעו, דמיחזי כמאן דחשדינן ליה, ולא לגבות בו, דהא אמ' ליה לישתבע לי דלא פרעתך. וקשיא לי, אילו רוצה מעצמו לישבע מי לא מגבינן ליה, ואם כן מה בין תלמיד חכמ' לעם הארץ, והא עם הארץ נמי ברשותו תלוי הדבר, או ישבע ויגבה חובו או לא ישבע ולא יגבה, וכלום אנו כופין אותו לישבע וליטול. ויש לומ' דמדקאמ' לא מיזדקקי' ליה, משמע שיש ללוה טענה על המלוה, שאם המלוה אינו רוצה לישבע וליטול, וטוענו ה(מ)לוה ואומ' האי שטר' פריעא הוא, שפרעתיך והאמנתי לך שתקרענו, ואי איפשי שיהא לך שטר פרוע עלי, או תאמינני בשבועתי ותקרענו, או תישבע לי שלא פרעתיך ותיטול כדינך, הדין עם המלוה, וכך הדעת נוטה, או יקבל ממנו שבועה ויקרענו, או ישבע ויטול, ואם אין רוצה המלוה לישבע וליטול, כופין אותו לקרוע השטר מעל הלוה ולקבל ממנו שבועה, אבל צורב' מרבנן אין נזקקין לו לומ' או תישבע ותיטול או תקרע אותו וקבל ממני שבועה, דלא חשדינן ליה ברשיעא, וגם לגבות בלא שבועה אין מגבין לו, אלא יעמוד השטר בידו. עיין מה שכתבתי בפ' הכותב.
אמ' רב יהודה אמ' רב אסי המלוה את חברו בעדים צריך לפורעו בעדים, כי אמרתה קמיה דשמו' אמ' לי יכול לומ' לו פרעתיך בפני פל' ופל' והלכו להם למדינת הים. פי' לאו דוקא שצריך לומ' לו בפני פל' ופל', אלא אע"פ שאמ' לו פרעתיך ביני לבינך, נאמן, שהמלוה את חברו בעדים אין צריך לפורעו בעדים, והאי דקאמ' הכי, לפי דבריו השיבו שאמ' צריך לפורעו בעדים, ואמ' גם זה יכול לומ' לו פרעתיך בפני פל' ופל', אבל ודאי בליש' בתרא דאמ' לו אל תפרעני אלא בעדים, צריך לפרשו דוקא, דלא הוה מהימניה שמואל אלא כי אמ' בפני פל' ופל', אבל ביני לבינך לא, שהרי אמ' לו אל תפרעני אלא בעדים.
תנן מנה לי בידך, אמ' לו הין, למחר אמ' לו תנהו לי, נתתיו לך, פטור, והא הכא כיון דתבעיה בעדים, כמאן דאוזפיה בעדים דמי, וקתני פטור, ותיובתא דרב אסי, אמ' לך רב אסי כי אמרי אנא היכא דמעיקרא אוזפיה בעדים, דלא הימניה לדידיה, אבל הכא הא הימניה.
<h2>דף מא:</h2>
רב יוסף מתני הכי, אמ' רב יהודה אמ' רב אסי המלוה את חברו בעדים אין צריך לפורעו בעדים, ואם אמ' לו אל תפרעני אלא בעדים, צריך לפורעו בעדים. כי אמרתה קמיה דשמואל אמ' לי יכול לומר לו פרעתיך בפני פל' ופל' והלכו להם למדינת הים.
תנן מנה לי בידך אמ' לו הין, אל תתנהו לי אלא בפני עדים, למחר אמ' לו תנהו לי, נתתיו לך, חייב, מפני שצריך ליתן לו בעדים, תיובתא דשמואל, אמ' לך שמואל תנאי היא, דתניא בעדים הלויתיך פרע לי בעדים, או יתן או יביא ראיה שנתן, ר' יהודה בן בתירא אומ' יכול לומ' לו פרעתיך בפני פל' ופל' והלכו להם למדינת הים.
אמ' רב פפי משמיה דרבא הילכת' המלוה את חברו בעדים צריך לפורעו בעדים. ורב פפא משמי' דרבא אמ' אין צריך לפורעו בעדים. ופסקי כולהו רבואתא הילכת' כרב פפא, והכי אמרי' בפירקין דלקמ' [מ"ה ע"ב] דרמי בר חמא ורבא סבירא להו המפקיד אצל חברו בעדים אין צריך לפורעו בעדים. ובפ' גט פשוט אמרי' [ב"ב ק"ע ע"א], והא קימ' לן המלוה את חברו בעדים אין צריך לפורעו בעדים, למימרא דהכי הילכת'. ואם אמ' לו אל תפרעני אלא בעדים, צריך לפורעו בעדים, ואם אמ' לו פרעתיך בפני פל' ופל' והלכו להן למדינת הים אינו נאמן. כך מצאתי כת' בספרים, וכך גורס רבינו יצחק זצוק"ל. אבל רבי' האיי גאון זצו"ל גורס נאמן, וכך אמ' בספר משפטי השבועות [ח"ב ש"ו] שחיבר, אם יש עליו מלוה בשטר וטען כי פרעתיך בפני פל' ופל' ומתו או אינם שהלכו להם למדינת הים ולא יתכן כלל לברר הדבר, נשבע שפרעתיך [ודיו], כמו שאמ' ואם אמ' אל תפרעני אלא בעדים צריך לפורעו בעדים, ואם אמ' פרעתיך בפני פל' ופל' והלכו להם למדינת הים (היה) נאמן ובשבועה. ואפי' אם איתה כדגריס הגאון נאמן, קשיא לי מה שאמ' מלוה בשטר, דעד כאן לא מהימנינן ליה אלא במלוה על פה בעדים, אבל מלוה בשטר לא, דמצי אמ' ליה שטרך בידי מאי בעי, ולולי שפעם ופעמים הזכיר שטר באותו השער, הייתי מתלה הדבר בטעות סופר, דעד כאן לא אמ' רב פפא אלא לאשבועי' למלוה דלא איפרע, אבל להישבע הלוה ולהיפטר לא עלת על לב אדם. גם רבי' משה זצו"ל גריס נאמן וכת' בפ' ט"ו דהילכות (טוען ונטען) [מלוה ולוה] [ה"א] שחיבר, המלוה את חברו בעדים ואמ' לו אל תפרעני אלא בעדים, בין שאמ' לו בשעת הלואה, בין שאמ' לו אחר שהלוהו, הרי זה צריך לפורעו בעדים מפני התנאי. טען לו הלוה וכן עשיתי, פרעתיך בעדים בפני פל' ופל' והלכו להם למדינת הים או מתו, הרי זה נאמן, ונשבע שבועת הסת ונפטר. גם בהלכות גדולות גרסי נאמן ובשבועה. וגם בהילכות הגאונים ראיתי כת' נאמן ובשבועה.
וקשיא לי טובא למיגרס נאמן, דכיון דפסקינן הילכת' שאם אמ' לו אל תפרעני אלא בעדים שצריך לפורעו בעדים, ואם לא יפרענו בעדים אינו נאמן לומ' פרעתי, היאך יהא נאמן לומ' פרעתיך בפני פל' ופל' והלכו להם למדינת הים, אם כן מה הועיל לו תנאו, הרי יכול לטעון לו כך אם רוצה לכפור לו, אלא ודאי להכי אתני בהדיה שלא יוכל לדחותו בשום טענה שבעולם עד שיביא עדים לדבריו. ושמואל דאמ' יכול לומ' לו פרעתיך בפני פל' ופל' והלכו להם למדינת הים לא סבירא ליה דצריך לפורעו בעדים, דהא על צריך לפורעו בעדים דאמ' רב אסי פליג ואמ' יכול לומ' לו פרעתיך בפני פל' ופל' והלכו להם למדינת הים, למימרא דאינו צריך לפורעו בעדים, אבל רב פפא דפסיק צריך לפורעו בעדים כפי שהתנה עמו, אינו יכול לומ' פרעתיך בפני פל' ופל' והלכו להם, דאם כן לא הועיל לו תנאו כלום. ותו דהא שמואל דאמ' יכול לומ' לו פרעתיך בפני פל' ופל' איתותב ממתני', ואע"ג דאוקי שמואל למילתיה כתנאי, הא דחייה רב אחאי ואמ' דלכול' עלמ' אינו נאמן, ואפי' איתה כשמואל הויא לה פלוגתא דר' יהודה וחכמ', והיכי שבקינן רבנן ועבדינן כיחידאה ופסק הילכת' רב פפא דנאמן. הילכך גירסת רבי' יצחק נראת לי עיקר, וכך הדעת מכרעת, דכיון דצריך לפורעו בעדים שוב אינו נאמן לומ' פרעתיך בפני פל' ופל'. ושמואל דאמ' נאמן לומ' פרעתיך בפני פל' ופל', הכי נמי אי אמ' פרעתיך ביני לבינך, ומילת' בעלמא הוא דקאמ' משום דרב אסי הוה מצריך ליה לפורעו בעדים, דאי אמרת דוקא אם טען לו פרעתיך בפני פל' [ופל'] הוא דנאמן, אבל ביני לבינך אינו נאמן, אם כן כי אותבינן ליה ממתני' אמאי לא אהדר ליה מתני' דקתני נתתיו לך חייב משום דלא אמ' ליה נתתיו לך בעדים, אבל לעולם אי אמ' ליה נתתיו לך בפני פל' ופל' הכי נמי דפטור, מדלא תריץ הכי, ש"מ דשמואל לא מצריך ליה עדים כלל, והאי דאמ' בפני פל' [ופל'] מילתא בעלמ' הוא דקאמ' לרב אסי.
נמצא עכשיו, שמי שסובר שיכול לומ' פרעתיך בפני פל' ופל' סובר שאינו צריך לפורעו בעדים, ויכול לומ' לו פרעתיך ביני לבינך, ומי שסובר שצריך לפורעו בעדים סובר כי אינו יכול לומ' פרעתיך בפני פל' ופל'. וכיון דפסק רב פפא שאם אמ' לו אל תפרעני אלא בעדים צריך לפורעו בעדים, בעל כרחין סבר שאם אמ' לו פרעתיך בפני פל' ופל' והלכו להם למדינת הים אינו נאמן. ואפי' אם תימצי לומ' דנאמן גרסי', כדגרסי הנך רבואתא, יש לומ' דלהאי מילתא הוי נאמן שנמתין לו עד שיבואו העדים משם, אולי אומ' אמת, ולא אמרי' ליה זיל פרע ליה השתא ולכי מייתת עדים דפרעתי' נהדר לך, אלא אמרי' נמתין עד שיבואו עדים ממדינת הים ויעידו, אבל אם אמ' פרעתיך בפני פל' ופל' ומתו, או אותן שאומ' כי הלכו למדינת הים שמענו עליהם שמתו, שלא נוכל להתברר בדבר לעולם, אינו נאמן, וחייב הוא לפורעו. וזה נראה לי שהוא דין צדק.
ההוא דאמ' ליה לחבריה כי פרעת לי פירען לי באפי ראוב' ושמע', אזל ופרעי' באפי סהדי, אמ' אביי באפי סהדי אמ' ליה באפי סהדי פרעיה. רבא אמ' למה ליה למימ' ראובן ושמע', להכי אמ' ליה ראוב' ושמע', כי היכי דלא לידחייה. כת' רבי' האיי גאון בספר משפטי השבועות [ח"ב ש"ו] שחיבר, וראוי לדיין לשאול העדים שמעידים שבפנינו פרעו, ואם תתכוין עדותן, יאמרו למלוה כבר אילו מעידים שנתן לך בפניהם כך וכך ממון, החזירהו לו ויפרע לך בפני ראובן ושמע' שהתניתה עליהן. ואינו נר' לי, דאם כן מאי פליג רבא על אביי, הינו הך, אלא ודאי הכי אמ' דפסלינן לכל סהדי דעלמ' בהאי פירעון לגמרי, שכל זמן שיעידו כי פרעו בזה החוב אין נאמנין, כפי שהתנה עמו, אך אם יעידו כי הפקיד לו או הלוה לו שלא יעידו בתורת פירעון. וכך פירש רבינו יצחק זצוק"ל דלא משגחינן בהנך סהדי כלל, ודחה דברי הפותרים דאי אייתי שהדי דפרע באפיהו נאמן, בראיות נכוחות. ורבי' משה זצו"ל כת' בפ' ט"ו דהילכות מלוה ולוה [ה"ב] שחיבר, הדין האמת שאם באו עדים שפרעו בפניהם נפטר, (ש)ואין כאן מקום חשש, וכי מה היה לו לעשות, אמ' לו אל תפרעני אלא בעדים פרעו בעדים, וכי יש לו לאסור את העדים בבית הסהר כל ימיהם שלא ילכו, ועוד אם מתו מה יעשה, נמצא שפורע פעם אחר פעם לעולם. וזה התימה אינו נר' לי, דהשתא כשהתנה עמו שיהיה המלוה נאמן לומ' לא נפרעתי כבי תרי, אין לו תקנה ללוה להביא עדים ולומ' פרעתי, כדלקמ', כשאמ' לו אל תפרעני אלא בפני פל' ופל' לא כל שכן, וכך הם כל תנאי ממון הכל לפי מה שהתנה עמו, ודמי האי למאי דתנן [סנהדרין כ"ד ע"א], נאמן עלי אבה נאמן עלי אביך שאינו יכול לחזור בו ואע"פ שאינו מן הדין, שכל מה שאדם מחמיר על עצמו בדבר שבממון תנאו קיים.
ואם פרעו עוד פעם שנייה בפני ראובן ושמע', ואחרי כן בא הלווה ותובע את המלוה כי פרעתיך שתי פעמים, וכן נמי לקמן דאמרי' מהימנת עלי כבי תרי ופרעיה באפי תלתא דאמרי' דחייב למיפרעיה, אי פרעיה פעם שנייה, ובא הלוה ותובע את המלוה כי פרעתיך שני פעמים, כת' רבי' משה בפ' ט"ו דהילכות מלוה ולוה [ה"ה], הרי שפרעו, וטען המלוה שלא נפרע, וחזר ופרעו פעם שנייה מפני התנאי, הרי הלוה חוזר ותובע את המלוה בדין, ואומ' לו כך וכך אתה חייב לי מפני שפרעתיך (שני) [שתי] פעמים, אם הודה ישלם, ואם כפר ישבע הסת על כך שלא פרעו אלא פעם אחת. ואינו נראה לי, דכיון דאמ' ליה מהימנת עלי כביתרי, אינו יכול להשביעו, אלא הרי הוא נאמן בלא שבועה. אבל בדין הראשון שלא האמינו עליו, יכול להשביעו שלא פרעו אלא פעם אחת.
ואי קשיא, בדין הראשון כיון שיש עליו עדים שפרעו פעם שנייה יחזור ויתבעם ממנו בתורת הלואה, כדאמרי' בפ' הכותב [כתובות פ"ז ע"ב] גבי עד אחד מעידה שהיא פרועה, אמ' רב פפא ואי פקח הוא מייתי לה לידי שבועה דאוריתא, ומסיק הכי דיהיב לה כתובת' באפי תרי סהדי, אינמי באפי סהדא קמא וסהדא בתרא, ומוקי להנך קמאי בהלואה, והוא דמודע להו, כי היכי דלא תטעון שתי כתובות הוו. תשובה, התם עד קמא דפרעה קמיה אי הוה אחרינא בהדיה הוו מהימני וקרעינן לשטר כתובה אפומיהו, הילכך אי פרע לה פעם שנייה מצי למיתבעה על פירעון קמא, אבל הכא אע"ג דמסהדי דפרעיה הא לא מיהמנינן להו כלל, הילכך אינו חייב על פיהם כלום, ואינו חייב אלא שבועת הסת שלא נפרע ממנו כי אם פעם אחת, אך אם יעידו כי בתורת פקדון נתן לו אותם המעות או בתורת הלואה, אבל בתורת פירעון כלל כלל אין נאמנין, הכל לפי תנאו, אבל בפיקדון ומלוה נאמנין, שהרי לא התנה עמו אלא על עדות פירעון ולא על שאר עדיות, ואע"פ שעל ידי עדיות הללו פוקעת הלואתו, נאמנין, מפני שכך הדין נותן.
ואם רוצה להתפצות הלוה מן המלוה בשני הדינים, כיצד יעשה, בדין הראשון אין לו תקנה אלא שיפרענו בפני ראוב' ושמע', אבל אם יודה לו המלוה בפני עדים שאני פרוע אינו מועיל לו, שהרי יכול לחזור ולומ' לא פרעתני, ואותם העדים לא יועילוהו אך אם היו ראוב' ושמע', דמה לי בפנינו פרע מה לי בפנינו הודה לו, כבר פסל מעליו כל עדיות בממון זה. ואם יפרענו בפני בית דין וכתבו לו במותב תלתא הוינא ופרעיה קמן או הודה לו בפנינו שפרעו, נאמנין הם, דנהי שהתנה עמו המלוה שלא יהו עדים נאמנין עליו, אבל על בית [דין] לא התנה. וכן אם נתן לו קניין בפני עדים שלא יתבענו משום תביעה שבעולם, הרי אילו נאמני', שלא על פירעון מעידים אלא עדות אחרת היא זו. ובדין שיני אין לו תקנה בשום פירעון אך אם פרעו בפני בית דין וכתבו לו מעשה בית דין או שנתן לו קניין בפני עדים שלא יתבענו משום תביעה. ורבי' משה כתב [הלכ' מלוה ולוה פט"ו ה"ד] שאם הודה על עצמו שלא בפני הלוה שקיבל כל חוב שיש לו אצל פל' יש לו תקנה בזה. [ו]אינו נראה לי, דכיון דעל אותו חוב מעידים מה לי אם יאמרו בפנינו פרע, מה לי אם יאמרו בפנינו הודה, הילכך אין לו תקנה אך אם פטרו מכל תביעה שבעולם, שהיא עדות אחרת ומכללה יפטר זה, או שפרעו והודה לו בפני בית דין, דנהי דהימניה כביתרי, כבי דינא לא הימניה.
ההוא דאמ' ליה לחבריה כי פרעת לי פירען באפי ביתרי דתנו הילכתא, אזל פרעיה בין דידיה לדידיה, איתנוס, פי' נאנסו המעות מיד המלוה, אתא לקמיה דרב נחמן אמ' ליה אי[ן] קבולי קבילתינהו מיניה, ואנא אמינא ליהוו פקדון בידי עד דמיתי תרי דתנו הילכתא ומקיים תנאיה, אמ' ליה כיון דקא מודית דקבילתינהו מיניה, פירעון הוי, מאי אמרת לקיומי תנאיה, זיל אייתינהו, הא אנא ורב ששת דגמרי' הילכתא סיפרא וסיפרי ותוספת' וכוליה תלמודא. פי' לא שאמ' בפירוש ליהוו פקדון בידי, אלא היה סובר אינן פירעון עד שיפרענו בפני לומדי הלכות, וזה שקיבלם מידו אינם אלא פקדון בעלמ' עד שיקיים תנאו, ודן רב נחמן דפירעון הוי, דלא מהני האי תנאה דאתני בהדיה אלא דלא ליכפור ליה ויאמר פרעתיך ויביא שני עדים שאינם מהוגנים ויעידו לו, אבל הכא כיון דהוא מודה דפרעיה, פירעון גמור הוי, וברשות המלוה קיימי הנך זוזי, ואע"פ שהיה צווח ואומ' איני מקבלם בתורת פירעון, לא כל הימנו, אלא הלוה נותנם לו ונפטר, ואם נאנסו נאנסו למלוה, אך אם יתרצה הלוה בדבר שיהיו פקדון ביד [המלוה] עד שימצא לומדי הלכות ויפרענו בפניהם.
ההוא דאמ' ליה לחבריה הב לי מאה זוזי דאוזיפתך, אמ' ליה לא היו דברים מעולם, אתו סהדי ואמרי דאוזפיה ופרעיה, אמ' אביי אמאן נסמוך, אינהו אמרי אוזפיה אינהו אמרי פרעיה, רבא אמ' כל האומ' לא לויתי כאומ' לא פרעתי דמי. קשיא לי, דהכא אמרי' דאע"ג דאתו סהדי ואמרי דפרע לא מהימני, משום הודאת פיו, ובשנים אוחזין [ב"מ י"ז ע"א] אמ' רבה בב"ח אמ' ר' יוחנן, מנה לי בידך והלה אומ' אין לך ביד כלום והעדים מעידים אותו שיש לו וחזר ואמ' פרעתי הוחזק כפרן לאותו ממון, דמשמ' דאי אית ליה סהדי דפרע, פטור, דמדקאמ' הוחזק כפרן, משמע דלא מהימנינן ליה, הא אי אתו סהדי ואמרי כדאמ' איהו נאמן, ואמאי, והא כל האומ' לא לויתי כאומ' לא פרעתי דמי.
ונראה לי דודאי אי בההיא שעתא הדר ואמ' פרעתי, אע"ג דאתו סהדי ואמרי אין, פרע, לא מהימן, כדאמ' רבא הכא, ומילתיה דר' יוחנ' התם הכי מיפרשא כגון דנתחייב לו ליתן מנה על פי העדים שאמרו כי יש לו, ולאחר זמן תבעו ואמ' לו תן לי המנה שנתחייבתה לי, והוא טוען ואומ' פרעתי, אע"ג דבכוליה עלמ' נאמן, כדתנן הכא במתני', נתתיו לך נאמן, התם לא מהימן, דכיון דהוחזק כפרן לאותו ממון דכפריה חדא זימנא ואתו סהדי ואחזקוה כפרן, תו לא מהימנינן ליה לומ' פרעתי עד שיביא עדים, וזה השינוי אירע לו מפני שכפר באותו הממון פעם אחת. ואע"ג דאמרי' התם, ומשום דאיתחזק כפרן חדא זימנא תו לא פרע, בתימ', דילמ' הדר ופרע, הני מילי בשטר חוב שנפל בדרך אמרי' הכי, דכיון דנפל איתרע, וחיישינ' לפירעון, אבל הכופר במלוה והוחזק כפרן עלפי עדים, כבר הוחזק כפרן לאותו ממון, ושוב אינו נאמן לומ' פרעתי עד שיביא עדים שפרעו. ואע"ג דאמרי' הכופר במלוה כשר לעדות, הני מילי לממון אחר מכשרינן ליה, אבל לאותו ממון הוחזק כפרן. וזה החילוק יש בין הכופר בפקדון לכופר במלוה, שהכופר בפקדון ואתו סהדי ואמרי דההיא שעתא דכפריה בידיה הוה הוחזק כפרן לכל ממון שבעולם, והוא חשוד לשבועה ולעדות, כדאמרי' בפ' הגוזל עצי' [ב"ק ק"ה ע"ב], אבל הכופר במלוה כשר לעדות ולשבועה בשאר ממון, אבל לאותו ממון הוחזק כפרן.
ולא יוחזק אדם כפרן אלא כשהכחישוהו עדים, אבל אם הכחיש הוא את עצמו, שטען תחילה ואמ' אין לך בידי כלום, וחזר ואמ' כיזבתי לך, וחייב אני לך, לא הוחזק כפרן על פיו, ואם לאחר זמן תבעו ואמ' לו פרעתיך, נאמן. ולא מיבעיא לאחר זמן, אלא אפי' באותה הפעם, אם מתחילה טען לא הלויתני, וחזר וטען אמת כי הלויתני אבל פרעתיך, נאמן, ולא אמרי' כל האומ' לא לויתי כאומ' לא פרעתי דמי, דלא אמרי' הכי אלא היכא דאכחשוה סהדי, אבל היכ' דאיהו מכחיש נפשיה, לא, דמיגו דהוה מצי למיקם בטענתיה קדמיתא דאמ' לא לויתי, וחזר ואמ' לויתי ופרעתי, נאמן, כדפרישית לעיל בפ' שבועת העדות [ל"ב ע"ב], והינו דאיצטריך מימרא דר' יוחנן דאמ' הוחזק כפרן ומימרא דרבא דאמ' כל האומ' לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי, דהיכא דטען מתחילה ואמ' לא לויתי, ואתו סהדי ואכחשוה דלוה, ונתחייב ליתן לו מנה, ולאחר זמן תבעו באותו מנה וזה טוען פרעתיך, ממימרא דרבא לא הוה מצינן לחיוביה, דאע"ג דלא פרע בזימנא קמית' בהודאת פיו, יש לומ' דפרע השתא, ויהיה נאמן לומר פרעתי, כדין כל אדם, להכי איצטריך מילתיה דר' יוחנ' דאמ' הוחזק כפרן לאותו ממון, דכיון דהוחזק כפרן באותו ממון פעם אחת על פי עדים תו לא מהימנינן ליה. והיכא דטען מתחילה ואמ' לא לויתי, ואתו סהדי ואכחשו' ואמרי אין לוה מיהו פרע, ממימרא דר' יוחנן לא הוה מצינן לחייוביה, דהיכא א"ר יוחנן הוחזק כפרן, היכא דלא מייתי סהדי, דלא מהימנינן ליה, אבל הכא דאתו סהדי ואמרי דפרע, הוה פטור, להכי איצט' מילתא דרבא דאמ' כל האומ' לא לויתי כאומ' לא פרעתי דמי, ופיו כמאה עדים.
ורבי' משה כת' בפ' שישי דהילכו' טוען ונטען [ה"א] שחיבר, הרי שטען עליו שהלוהו מנה והשיב זה ואמ' לא היו דברים מעולם, ואחר כך הביא הטוען עדים שהלוהו בפניהם, וחזר הנטען ואמ' כן היה שלויתי ופרעתי, אין מקבלין ממנו, אלא הוחזק כפרן ומשלם. ואינו נר' לי, דמשמע שבאותה הפעם חזר ואמ' פרעתי, ואילו היה כן מאי איריא כשאמ' הוא פרעתי ומשום דהוחזק כפרן, אפי' הביא עדים ואמ' שפרע, אינו נאמן, דכל האומ' לא לויתי כאומ' לא פרעתי דמי, ולא אמרי' הוחזק כפרן אלא כשטוענו פעם אחרת אחר שנתחייב לו בפעם הראשונה, כדפרישית.
וכת' רבי' האיי גאון זצו"ל בספר משפטי השבועות [ח"ב שי"ב] שחיבר שמי שהוחזק כפרן, נשבע מי שכנגדו שבועה [כעין] דאוריתא בנקיטת חפץ, ונוטל. ואנ"ל, שלא נמצא דבר זה בתלמ', אלא כיון שהוחזק כפרן ולזה יש עדים שהלוהו, הרי זה משלם על פיהם, ואינו צריך לישבע התובע כלל. ואי אמרת מאי שנא הוחזק כפרן ממי שכנגדו חשוד על השבועה שצריך מי שכנגדו לישבע, וגם זה אע"פ שהוחזק כפרן ישבע. תשובה, לא דמי, דחשוד על השבועה לא הוחזק חשוד לאותו ממון, אבל האי הוחזק כפרן לאותו ממון, והוי חמיר מיניה, דהא הכופר בכל, אם הוא חשוד, פטור, ולא ישבע מי שכנגדו ויטול, כדאמרי' [מ"א ע"א] תקנתא לתקנתא לא עבדינן, ומי שהוחזק כפרן לאותו ממון, אע"פ שכופר בכל, חייב לשלם, אלמ' יותר הוא חמור מי שהוחזק כפרן לאותו ממון מן החשוד על השבועה [שו"ת הרי"ף סימן פ"ב].
ההוא דאמ' ליה לחבריה הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך, אמ' ליה ולא פרעתיך בפני פל' ופל', אתו פל' ופל' ואמרו לא היו דברים מעולם, אמ' רב ששת הוחזק כפרן. רבא אמ' כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה. פירש המורה אתו ואמרי לא היו דברים מעולם לא פרע בפנינו, וזה אומ' או בפניהם או שלא בפניהם פרעתי, רב ששת אמ' הוחזק כפרן, ואינו נאמן אפי' בשבועה לומ' פרעתיו, שהרי אמ' פרעתיך בפני פל' ופל' ונמצא שקרן, ורבא אמ' כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש, כגון זה שלא היה לו לומ' פרעתיך בעדים, שלא אמ' לו זה בשעת הלואה פרע לי בעדים, הילכך לא שם לבו לזכור אם בעדים פרע אם שלא בעדים, ואמ' בעדים פרעתי ולאו אדעתיה, ואינו מוחזק כפרן בכך. ופתרון נכון. ורבי' משה אמ' בפ' שישי דהלכות טוען ונטען [ה"ד], מנה הלויתך והוא לי בידך, אמ' לו הנטען והלא פרעתיך בפני פל' ופל', ובאו פל' ופל' ואמרו לא היו דברים מעולם, לא הוחזק כפרן, שאין העדים זוכרים אלא דבר שהם עדים בו, לפיכך יישבע הלוה הסת וייפטר. ואנ"ל, שהרי עדים הם בדבר, כיון שראו הפירעון בעיניהם, והיאך לא היו זוכרים עדותם. אלא ודאי העדים אמת אומ', ולא אמ' רבא אלא על הנתבע.
ואי קשיא היכי אמרי' הכא דאע"ג דאתו עדים ואמרי לא היו דברים מעולם לא מהימני, אלא ישבע הלוה הסת שפרעתיך ונפטר כדין כל האומ' פרעתי, והא אמרי' בגט פשוט [ב"ב ק"ע ע"א], רב יצחק בר יוסף הוה מסיק זוזי בר' אבה, אתא לגבי ר' יצחק נפחא אמ' ליה הב לי זוזיי, אמ' ליה פרעתיך בפני פל' ופל', אמ' ליה יבואו פל' ופל' ויעידו, אמ' ליה ואי לא אתו לא מהימנינא, והא קימ' לן המלוה את חברו בעדים אין צריך לפורעו בעדים, אמ' ליה אנא בההיא כשמעתי' דמר סבירא לי, דאמ' ר' אבה אמ' רב אדה בר אהבה אמ' רב האומ' לחברו פרעתיך בפני פל' ופל' יבואו פל' ופל' ויעידו, ואוקימנא התם דלברר דבריו צריך להביאם, וכיון דאמרי' הכא דאפי' אי אתו עדים ואמרי לא היו דברים מעולם לא מהימני, מה צורך להטריחו להביאם. תשובה, הוא רוצה לישבע הסת שפרעתיו ולהיפטר, ובית דין אומ' לו כיון שאתה טענתה שפרעתו בפני עדים, הביאם ונפטרך בלא שבועה, ולא נניחך לישבע עד שתביאם ויתבררו דבריך, ואם לא מצאם, נשבע הסת ונפטר, והוא הדין אם באו נמי ואמרו לא היו דברים מעולם לא הוחזק בזה כפרן, אלא מהימן לומ' דפרעיה או באנפי הני או באנפי אחריני או בין דיליה לדיליה כדאמרי' הכא. ויש לומ' דאם לא טען כך אלא עומד בדבריו ואומ' כי בפניהם פרעתיו, לא טענינן ליה דילמ' באנפי אחריני או בין דיליה לדיליה פרעיה, אלא חייב לשלם.
ואי קשיא, כיון דאפי' אי אתו עדים ואמרי לא היו דברים מעולם אמרי' דלא הוחזק כפרן, אם כן מאי דאמרי' בשנים אוחזין [ב"מ י"ז ע"א], אמרו לו בית דין צא תן לו ואמ' פרעתי ועדים מעידים אותו שלא פרע הוחזק כפרן לאותו ממון, היכי דמי דהוחזק כפרן על פיהם וידעי דלא פרעיה, לאו כגון דאמ' פרעתי בפני פל' ופל' ואתו הנך ואמרי לא. יש לומ' אי הכי מכחשי ליה לא הוחזק כפרן, אלא אמרי' באפי אחריני פרעיה, או בין דיליה לדיליה, והכא כגון דאמרי עדים מההיא שעתה דחייבוך בית דין ועד עכשיו (הייתי) [היית] עמנו במקום פל', או המלוה היה עמנו במקום פל', דתו לא מצי טעין דפרעיה בשום טצדקי שבעולם.
ואמ' רבי' האיי גאון זצו"ל בספר משפטי השבועות [ח"ב ש"ו] שחיבר, המלוה את חברו בעדים בלי שטר אין צריך לפורעו בעדים, אלא מתחייב שבועה שפרעתיך, ואם טוען שפרעתיך בפני פל' ופל', צריכים לומ' [לו] הביאם שיעידו, ואם לא יביאם אין בדבריו כלום, לפי שלא בירר דבריו. ואי' נר' לי, דאע"ג דצריך לברר דבריו, אם לא בירר לא הפסיד, אלא נאמן בשבועת הסת, דהשתא כי אתו עדים ואמרי לא היו דברים מעולם נאמן לומר פרעתיך, כי לא אתו כלל לא כל שכן, ולא אמרי' דצריך לברר אלא שאם יעידו כדבריו ייפטר בלא שבועה, אבל אם לא יבואו, או אפי' יבואו ויכחישוהו, נאמן לומר פרעתי, ונשבע הסת ונפטר. וכך אמ' רבי' משה בפ' ו' דהילכות טוען ונטען [ה"ה] שחיבר, תן לי מנה שהלויתיך והרי העדים, ואמ' הנטען פרעתיך בפני פל' ופל', אומ' ללוה הבא אותם והיפטר, לא באו או שמתו או שהלכו למדינ' אחרת, ישבע הסת שפרעו, שאין אנו [מ]צריכין [אותו] להביאן אלא לברר דבריו ולהיפטר אף משבועה, שהמלוה את חברו בעדים אינו צריך לפורעו בעדים.
<h2>דף מב.</h2>
ההוא דאמ' ליה לחבריה הב לי שית מאה זוזי דמסיקנא בך, אמ' ליה ולא פרעתיך מאה קבי דעפצי דקיימי בשיתא (ב)שיתא, אמ' ליה בארבעה ארבעה הוו קיימי, (אלא אייתי סהדי דבארבעה ארבעה הוו קיימי) אזל אייתי סהדי דבארבעה ארבעה הוו קיימי, אתא לקמיה דרבא חייביה, אמ' ליה רמי בר חמא והא אמרת רישא מילתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה, אמ' ליה רבא קיצותא דתרעא מידכיר דכירי אינשי. פי' וכיון שהוחזק כפרן גובה בלא שבועה ואינו נאמן לומ' או מעפצים או מזוזים פרעתיך. ומיכן מוכיח מה שכתבתי כשאמ' פרעתיך בפני פל' ופל' ואתו ואמרו לא היו דברים מעולם, שאם הוא עומד בדבריו ואומר שקר הם אומ' כי אני פרעתיו בפניהם, אינו נאמן, כיון שהוא מכחיש את העדים.
ההוא דאמ' ליה לחבריה הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך והא שטרא, אמ' ליה ולא פרעתיך, אמ' ליה הנהו סיטראי נינהו, פי' מצד אחר הייתה חייב אותם לי, אמ' רב נחמן איתרע שטרא, פי' כיון שהוא מודה שקיבלם, לא כל הימנו לומ' סיטראי נינהו ובטל השטר לגמרי, ואין לו עליו אלא להשביעו שבועת הסת שפרעו וייפטר. ורב פפא אמ' לא איתרע שטר'. ולרב פפא מאי שנא מההוא גברא דאמ' ליה לחבריה הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך והא שטרא, אמ' ליה ולא אתורי יהבת לי, ואתית ויתבת אמסחתא וקבילת זוזך, ואמ' ליה הנהו סיטראי נינהו, ואמ' רב פפא איתרע שטרא. הכי השתא, התם כיון דקא מודה ליה דאתורי יהב ליה ומתורי שקל איתרע שטרא, הכא אימור סיטראי נינהו. מאי הוי עלה, רב פפי אמ' לא איתרע שטרא, רב ששת בריה דרב אידי אמ' איתרע שטרא, והילכת' איתרע שטרא. והני מילי דפרעיה באפי שהדי ולא אדכר ליה שטרא, דלא אמרי' מיגו דיכיל למימ' לא היו דברים מעולם יכיל נמי למימ' הני סיטראי נינהו, אבל היכא דפרעיה בין דידיה לדיליה אמרי' מיגו דיכיל למימ' לא היו דברים מעולם יכיל נמי למימ' הני סיטראי נינהו, כמעשה דאבימי בריה דר' אבהו, דאמרי' בפ' הכותב [כתובות פ"א ע"א], אבימי בריה דר' אבהו (הוה מסיק) [הוו מסקי ביה] זוזי ביה הוזאי, שדרינהו ביד חמא בריה דרבה בר אבוה, אזל פרעינהו, אמ' להו הבו לי שטרא, אמרו ליה הני סיטראי נינהו, אתא לקמיה דר' אבהו אמ' ליה אית לך סהדי דפרעתנהו, אמ' ליה לא, אמ' ליה מיגו דיכלי למימ' לא היו דברים מעולם יכלי למימ' סיטראי נינהו.
ההוא דאמ' ליה לחבריה מהימנת לי בכל אימת דאמרת [לא] פרענא, אזל פרעיה באפי שהדי, אביי ורבא דאמרי תרויהו הא הימניה. מתקיף לה רב פפא נהי דהימניה טפי מנפשיה, טפי משהדי מי הימניה. ההוא דאמ' ליה לחבריה מהימנת לי כביתרי כל אימת דאמרת לא פרענא, אזל פרעיה באפי בי תלתא, אמ' רב פפא כביתרי הימניה, כביתלתא לא הימניה. מתקיף לה רב הונא בריה דרב יהושע כי אזלינן בתר רוב דיעות, הני מילי לענין אומדנא, דכמה דנפישי בקיעי טפי, אבל לענין עדות, תרי כמאה ומאה כתרי. אבל אמ' ליה כתלתא, ואזל ופרעיה באפי ארבעה, כיון דנחת לדיעות נחית לדיעות.
מתני' אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן כול'. מאי טעמ', דאמ' קרא כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים וגו', ואין נתינת קטן כלום. אבל נשבעין לקטן, והאמרת רישא אין נשבעין, אמ' רב בבא בטענת אביו, וראב"י היא, פי' וכדעתיד לאסוקי דגדול במילי דאביו קטן קרי ליה, דתניא ראב"י אומ' פעמים שאדם נשבע על טענת עצמו, כיצד, מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס חייב, וזהו שנשבע על טענת עצמו.
וראב"י לית ליה משי' אבדה פטור, פי' השתא אזיל ומפרש היכי דמי בא בטענת אביו, אמ' רב בטוענו קטן, וטענת קטן מידי מששא אית בה, והתנן אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן, והשתא על טענתו שהיא טענת בריא אין נשבעין, על טענת אביו שהיא ספק לא כל שכן, מאי קטן, גדול, ואמאי קרי ליה קטן דלגבי מילי דאבוה קטן הוא. אי הכי טענת עצמו, טענת אחרים היא, טענת אחרים והודאת עצמו. כולהי טענאתא נמי טענת אחרים והודאת עצמו, אלא הכא בדרבה קמיפלגי, פי' לעולם בטוענו גדול, והאי דקרי לה טענת עצמו, בדרבה קמיפלגי, דאמ' רבה מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה יישבע, פי' ולא אמרי' משיב אבדה הוי מדלא כפריה בכוליה, חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, והאי בכוליה בעי למיכפריה, והאי דלא כפר ליה משום דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, ובכולי' בעי דלודי והאי דלא אודי ליה משום דאישתמוטי אישתמיט ליה, סבר עד דהוו לי [זוזי] ופרענא ליה, ואמ' רחמ' רמי שבועה עילויה כי היכי דלודי בכוליה, ראב"י סבר לא שנא בו ולא שנא בבנו אינו מעיז, הילכך לאו משיב אבדה הוא, ורבנן סברי בו אינו מעיז, [אבל בבנו מעיז ומעיז], ומדלא העיז ודאי משיב אבדה הוא, פי' בו דמכיר בו ויודע שהוא משקר, אינו מעיז לכפור, אבל בבנו שאינו מכיר בו, מעיז, ומשו' הכי חשיב להו טענת עצמו כאילו אין מי שתובעו כיון שיכול לכפור ולא כפר, ור' אליעזר אמ' האי דקריתו ליה טענת עצמו אדם נשבע עליו.
<h2>דף מב:</h2>
ומי מצית מוקמת לה כראב"י, והא קתני רישא מנה לאבה בידך אין לו אלא חמשים דינר פטור מפני שהוא כמשיב אבדה, התם דלא אמ' בריא לי, הכא דאמ' ליה בריא לי, (התם דלא אמ' ליה בריא לי). פי' היכא דלא טעין ליה טענת בריא אלא אומ' לו כך אמ' לי אבה שיש לו בידך מנה וזה הודה לו בחמשי', פטור, דודאי הוי כמשיב אבדה, כיון דלא טעין ליה טענת בריא, אבל היכא דטוענו טענת בריא, שאמ' לו אני יודע בבירור שמנה לאבה בידך, וזה הודה לו בחמשים, התם מחייב ראב"י. ופסק רבי' יצחק זצו"ל הלכה כראב"י, כדאמרי' [ערובין ס"ב ע"ב] משנת ראב"י קב ונקי, ועוד דסוגיין כוותיה, דאמרי' בפירקין דלקמ' [מ"ז ע"א], תני ר' אמי שבועת יי' תהיה בין שניהם, ולא בין היורשין, ואמרי' היכי דמי, אילימ' דאמ' ליה מנה לאבה ביד אביך, ואמ' ליה חמשין אית ליה וחמשין לית ליה, מה לי הוא מה לי אבוה, כלומ' מאי שנא איהו ומאי שנא אביו, כשם שאם אמ' מנה לאבה בידך ואמ' ליה חמשין אית ליה וחמשין לית ליה חייב שבועה, כך אי אמ' מנה לאבה ביד אביך ואמ' ליה חמשין אית ליה וחמשין לית ליה חייב שבועה, והאי סברא לא מסתייעא אלא אליב' דראב"י, דאמ' לא שנא בו ולא שנא בבנו אינו מעיז, וכדאוקימנא אליבא דרב דאמ' בריא לי הילכך לאו משיב אבדה הוא, ושמעינן מהא דהילכת' כראב"י דהא סוגיין כוותיה. וכך אמ' גם רבי' משה זצו"ל בפ' ד' של הילכות טוען ונטען [ה"ה] שחיבר, האומ' לחברו אמ' לי אבה שיש לו בידך מנה, או ציוה אבה שיש לו בידך מנה, והלה אומ' אין לו אלא חמשים, הרי זה משיב אבדה ופטור אף משבועת הסת. ואין צורך לומ' אם הודה מעצמו ואמ' מנה היה לאביך בידי ונתתי לו חמשים ונשאר (לי) [לו] חמשים שזה פטור אף משבועת הסת. אבל יורש שטען ואמ' אני יודע בודאי שיש לאבי בידך או ביד אביך מנה, והוא אומ' אין לו בידי אלא חמשים, או אין לו ביד אבי אלא חמשים, הרי זה מודה במקצת וישבע.
אבל רבי' האיי זצו"ל כת' בספר משפטי השבועות [ח"א ש"א] שחיבר, טענו כך וכך יש לאבי בידך, ואמ' הנתבע שלא היה לו לעולם עלי אלא כך, פטור, לפי שהוא משיב אבדה, כמו שאמ' [ל"ח ע"ב] מנה לאבה בידך אין לו בידי אלא חמשים דינר, פטור, מפני שהוא כמשיב אבדה, וזהו מיוחד באומ' שלא היה לו למת עלי יותר, אלא אילו החמשים, אבל אם אמ' לו מאה היו לו עלי בידי, ופרעתיו מהם חמשים, חייב, כמו' שאמ' מנה לאבה בידך אין לו בידי אלא חמשים דינר פטור, אבל אמ' נתתי לו מהם חמשים חייב. ואינם נראים לי דבריו כלל, (שאינו) [שאנה] נמצא חילוק זה בתלמוד בין אם אמ' לא היה לו לעולם עלי אלא חמשים בין אם אמ' מאה היו ופרעתיו חמשים, שבין זה ובין זה מודה במקצת הטענה יקרא, ואם היתה הטענה בין איש לחברו, בשתי הטענות יקרא מודה במקצת הטענה וחייב שבועה, ואם טענו בטענת אביו, אליבא דרבנן בין זה ובין זה יקרא משיב אבדה, כדאמרי' בו אינו מעיז אבל בבנו מעיז ומעיז, ואליבא דר' אליעזר אם טענו טענת בריא בשתיהן הוא חייב שבועה, ואם טענו בספק בשתיהן פטור, ואין חילוק בשום מקום בין אם טען אין לך בידי מעולם אלא חמשים ובין אם טען פרעתיך חמשים.
עוד אמ' רבי' האיי, וכן מי שהקדים הודאתו לטענת חברו אינו חייב גזירה, כי הוא משיב אבדה, כי המחייבו גזרה ר' אליעזר, ואין הלכה כמותו, אלא כחכמ', וכן לימדונו הראשונים, ראב"י אומ' פעמים שאדם נשבע על טענת עצמו, כיצד, מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס חייב, וזהו שנשבע על טענת עצמו, וחכמ' אומ' אינו אלא כמשיב אבדה ופטור. וגם זה אינו נר' לי, דהא אוקימנא למילתיה דראב"י בטוענו גדול ואומ' לו מנה לאבה בידך ובדרבה קמיפלגי. ואי קשיא הרי פירש רב אבל נשבעין לקטן בטוענו (קטן) [גדול] וכראב"י, מה יפרש להקדש, כלום יש לומ' שאם תבעו הגזבר שיתחייב לו שבועה, והתנן לקמן אין נשבעין על ההקדשות. ויש לומ' אע"פ שמן התורה פטור, תקנת חכמ' היא שישבע, כדי שלא יזלזלו בהקדשות, כדמתרצינן בפ' הזהב [ב"מ נ"ח ע"א].
מתני' אילו דברים שאין נשבעין עליהן כול'. פי' אע"פ שאין נשבעין על הקרקעות שבועה דאוריתא, נשבעין עליהן שבועת הסת, וכך השיב רב נטרונאי גאון זצו"ל בשם רב צדוק גאון זצוק"ל, וכך כתב גם רב האיי זצו"ל בספר משפטי השבועות שחיבר [שער א' חלק שבועת היסת], ונסתייע ממאי דאמרי' בפ' הכותב [כתובות פ"ז ע"ב], והא אין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות, ומסיק אלא שבועה זו מדרבנן היא כול', אלמ' נשבעין שבועה דרבנן על הקרקעות, וכך כת' גם רבי' יצחק זצו"ל, וכך כת' גם רבי' משה זצו"ל בהילכו' טוען ונטען [פ"ה ה"א] שחיבר. ויש מי שאמ' מדלא אמ' רב נחמן עליהו ומשביעין אותו שבועת הסת, כדאמ' ברישא, ש"מ דוקא אמטלטלי נשבעין הסת ולא על הקרקעות, ואלה הם דברי רוח, דכיון דגלי לך בחדא, מצינן למילף לכולהו דפטירי משבועה דאוריתא שחייבין בשבועת הסת.
ועל ההקדשות כתב רבי' האיי שאין נשבעין עליהן אפי' שבועת הסת, ונסתייע ממאי דאמרינן בפ' השותפין [ב"ב ט' ע"ב], ת"ר אין מחשבין בצדקה עם גבאי צדקה, ולא בהקדש עם הגזברין, אע"פ שאין ראיה לדבר זיכר לדבר, אך לא יחשב אתם את הכסף הניתן על ידם כי באמונה הם עושים. ורבי' משה כת' בפ' ה' דהלכות טוען ונטען [ה"א], ועל כולן נשבעין הסת אם היתה שם טענת ודאי, חוץ מן ההקדשות, שאע"פ שאינו חייב [עליהם] שבועה מן התורה, תיקנו חכמ' שבועה עליהן כעין של תורה, כדי שלא יזלזלו בהקדשות. ויש לקיים דברי שניהן, דודאי הממונה על הקדשות אינו דין להשביעו אפי' שבועת הסת, ולא לחשב עמו, כדתניא, אבל אדם אחר שגזל מן ההקדש, דין הוא שנשביענו, דהכי תנן בשקלים [פ"ב מ"א], בני העיר ששלחו שקליהם ונגנבו או אבדו, אם עד שלא נתרמה התרומה נשבעין לבני העיר, ומשנתרמה התרומה נשבעין לגזברין כול', ואוקימנא בפ' הזהב [ב"מ נ"ח ע"ב] דהיא מדרבנן, כדי שלא יזלזלו בהקדשות. ומה שמקדישין בזמן הזה לבית הכנסת מעות או ספר או יריעה, או שהקדיש מעות לקנות בהן קרקע לבית הקברות, דינן כניכסי הדיוט, ואם יש תביעה לבני הקהל עם אחד שגזל מהן, או שמעכבם על ידו ואינו מוסרם לקהל, דין הוא להשביעו בין הסת בין שבועה דאוריתא, כדין כל טענות דעלמ', שהרי לצרך הדיוט הן, ואין כאן עסק גבוה, וכדאמרי' בחזקת הבתים [ב"ב מ"ג ע"א], בני העיר שנגנב ספר [תורה] שלהם אין דנין בדייני אותה העיר, וכן האומ' תנו מנה לבני עירי אין דנין בדייני אותה העיר, אלמ' רשאין לתבוע את הגונב, וכמו שרשאין לתובעו כך רשאין להשביעו.
אין בהן לא תשלומי כפל. אין לדקדק מיכן לשורף שטרותיו של חברו שחייב לשלם, דמדקאמ' תשלומי כפל, הא קרנא משלם, דמתני' כדאיתנהו בעיניהו, אבל אם שרפם יש לומ' שפטור.
שומר חנם אינו נשבע, ונושא שכר אינו משלם. הוא הדין נמי דאין שומר חנם משלם בפשיעה, ולא שומר שכר נשבע על האונסין, ולא שואל עבדו של חברו משלם את האונסין או גנבה ואבדה, שמכל דיני ארבעה שומרים פטרינהו רחמ', ונקט לך מתני' הני, והוא הדין לשארא.
מנהני מילי, דת"ר על כל דבר פשע, כלל, על שור על חמור על שה, פרט, על כל אבדה, חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש דבר המיטלטל וגופו ממון, אף כל דבר המיטלטל וגופו ממון, יצאו קרקעות שאינן מיטלטלין, יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות, יצאו שטרות שאע"פ שמיטלטלין אין גופן ממון. הקדשות, רעהו אמ' רחמ' ולא הקדש. ולא תשלומי ד' וה', דכל היכא דאיכא כפל איכא תשלומי ארבעה וחמשה, הכא דל כפל פש להו שלשה וארבעה, תשלומי ד' וה' אמ' רחמ' ולא תשלומי ג' וד'. ומיכן למדנו שאין נשבעין עליהן בהודאה במקצת, דבהאי קרא כת' כי הוא זה, והוי עירוב פרשיות.
<h2>דף מג.</h2>
שומר חנם אינו נשבע, דת"ר כי יתן איש אל רעהו, כלל, כול'. מקרא קמא ילפינן דפטורין משבועת הודאה במקצת, [ו]מהאי קרא ילפינן שפטורין משבועת השומרין, אבל משבועת עד אחד לא מצינו דפטרינהו רחמ', ויש לומ' שנשבעין עליהן כדפרישית לעיל [מ' ע"א].
מתני' ר' מאיר אומ' יש דברים שהן כקרקע כול'. מכלל דר' מאיר סבר מחובר לקרקע אינו כקרקע, אדימפלגי בטעונות, ליפלגו בסרוקות, אמ' ר' יוסי ביר' חנינה לעולם ר' מאיר סבר מחובר לקרקע כקרקע, והכא בענבים העומדים ליבצר קמיפלגי, דר' מאיר סבר כבצורות דמיין, ורבנן סברי לאו כבצורו' דמיין. פי' סמוכין היו ליבצר, אבל עדין היו צריכים קצת לקרקע להתבשל, שאם לא היו צריכין לקרקע כלל, כבצורות דמיין, כדאמרי' בפ' נערה שנתפתתה [כתובות נ' ע"ב], ההיא דאתאי לקמיה דרב יוסף אמ' להו זילו הבו לה מתמרי דעל בודיא, אמ' ליה אביי אילו בעל חוב כי האי גונא מי הוה יהיב ליה מר, אמ' ליה דחזיין לבודיא קאמינא, סוף סוף כל העומד לגדור כגדור דמי, דצריכין לדיקלא קאמינא.
מתני' אין נשבעין אלא על דבר שבמדה כול', פי' אז משביעין הנתבע כשזה טוענו טענת בריא, או משקל או מדה או מניין, שיודע בבירור כמה היה, וזה אינו מחזיר לו הכל אלא מקצת, אבל אם טענו באומד, כגון שאמ' לו הפירות שמסרתי לך היו מרובין כשיעור בית מלא, וכן המעות היו כשיעור כיס מלא, ואלה שאתה מחזיר לי הם מעט, אינו חייב שבועה, שיש לומ' כיון שאינו יודע לומ' כמה היו, טעה הוא באומד דעתו, שסובר שהיו יותר ולא היו יותר, והויא טענתו כעין ספק, ואין נשבעין על הספק אלא השותפין והאריסין והאפיטרופין, כדבענן למימ' בפירקין דלקמ' [מ"ח ע"ב], ואפי' שבועת הסת אינו נשבע, שלא מצינו שבועת הסת באה על טענת ספק. ובמכילתא [פ' משפטים] מפיק לה מקרא דתניא כסף או כלים, מה כסף שדרכו לימנות, אף כלים שדרכן לימנות, מיכן אמרו כל טענה שאינה (באה) במידה במשקל ובמנין אינה טענה. אבל זה אומ' עד הזיז וזה אומ' עד החלון, אע"פ שאינו יודע לומ' מידתם, הרי טענה ברורה היא, שאומ' לו קים לי שהיו פירותיי מגיעין עד כאן, וכן לגבי מעות אם אומ' לו שהיו מגיעים עד חצי הכיס, או שני שלישים, ועכשיו אינן מגיעים, טענה ברורה היא וחייב לישבע. וכל מתני' אתה צריך לפרש כגון שבאותם שמודה אינו נותנם לו עכשיו, אלא אכלם, ורוצה לשלמם, דאי לאו הכי הוה ליה הילך, וכל הילך פטור משבועה. ואע"ג דמתני' משמע שגם הנתבע צריך שיטעננו בדבר בריא, אבל אם טענו בלא מידה ומשקל ומניין פטור, וגם רבא אמ' ויודה לו בדבר שבמדה ושבמשקל ושבמניין, לאו דוקא, דהא כיון דליתנהו בידיה עכשיו בעל כרחין צריך לומ' כמה היו, ואפי' אם תימצי לומ' הילך חייב, ומראה אותם ואומ' לא הנחת לי אלא אילו, והוא אומ' יותר היו וכך וכך היו, אין לך טענה ברורה כזו, הילכך אין לחלק בטענת הנתבע כלל כי אם בטענת התובע.
אמ' אביי לא שנו אלא דאמ' ליה בית סתם, אבל אמ' ליה בית זה, ידיעא טענתיה. אמ' ליה רבא אי הכי אדתני סיפא זה אומ' עד הזיז ו[ז]ה אומ' עד החלון חייב, ליפלוג בדידיה, במ' דב' אמ' בבית סתם, אבל בית זה חייב, אלא אמ' רבא אינו חייב עד שיטעננו בדבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין.
מתני' המלוה את חברו על המשכון כול'. פי' שקל האמור בתורה תרגומו סילעא, ובקע האמור בתורה תרג' תיקלא, והתנא מדבר בלש' ארמי ומהפך הארמי ללשון עברי, לסילעא קורא סלע, ולתיקלא קורא שקל.
<h2>דף מג:</h2>
מי נשבע מי שהפיקדון אצלו. אהייא, אילימא אסיפא, תיפוק לי דשבועה גבי מלוה היא, אלא אמ' שמואל ארישא, וכן אמ' ר' חייה בר רב ארישא, וכן א"ר יוחנן ארישא. מאי רישא, סיפא דרישא, דקתני סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה, והלה אומ' לא כי אלא סלע הלויתני עליו ושלשה דינרין היה שווה, חייב, דשבועה גבי לוה היא, ואמרו רבנן לישתבע מלוה, שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון. והשתא דאמור רבנן זה נשבע וזה נשבע, זה נשבע שאינה ברשותו, וזה נשבע כמה היה שוה, והכי קאמ' מי נשבע תחילה, מי שהפקדון אצלו, שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון. אי קשיא והא בפ' המפקיד [ב"מ ל"ה ע"א] אקשינן לרב הונא מרישא דסיפא, דתני סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה, והלה אומ' לא כי אלא סלע הלויתיך עליו וסלע היה שוה, פטור, ואם איתה לדרב הונא, מיגו דמשתבע שאינה ברשותו, מישתבע נמי כמה היה שוה, ואמ' ליה רב כהנא לרב אשי תהא במאמינו, וכיון דאוקימנא למתני' במאמינו, היכי מצינן למימ' זה נשבע וזה נשבע. יש לומ' בודאי ברישא דסיפא דלוה הוא דקא תבע למלוה, אמרינן דמאמינו שאינה ברשותו, ולא בעי לאשבועיה, אבל בסיפא דרישא דמלוה הוא דקא תבע ללוה, ושבועה רמיא עילויה דלוה, לא בעי להימוניה כדי שלא ישבע ויוציא המלוה את הפקדון, אלא בעי לאשבועיה דאינה ברשותו, ובתר הכי לישתבע לוה כמה היה שוה. וראיתי שרבי' האיי זצו"ל הביא המלוה על המשכון ואבד המשכון בכלל הנשבעין ונוטלין, ואינו נר' לי, דודאי אי לאו דרב הונא דאמ' משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו, הוה מפרשינן מתני' דמישתבע מלוה דלא הוה שוי שיעור זוזיה, ושקיל, אבל השתא דאמ' רב הונא משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו, וקימ' לן כותיה, דהא רב אשי דהוא בתרא תריץ מתני' אליבא דידיה בפ' המפקיד [שם], ואמ' זה נשבע וזה נשבע, ורב נחמן נמי אמ' בפ' הגוזל עצים [ב"ק ק"ז ע"ב] והלא שלש שבועות משביעין אותו, שבועה שלא פשעתי בה, ושלא שלחתי בה יד, ושאינה ברשותי כול', אם כן הלוה נשבע ונפטר, והיאך ימצא לעולם שיהא המלוה נשבע ונוטל, וכל השבועות שהוא עושה בעבור המשכון כדין כל שומר שכר, ואינו אלא נשבע ואינו משלם, אבל נשבע ונוטל לא ימצא בו.
אמ' שמואל האי מאן דאוזפיה לחבריה אלפא זוזי, ואנח ליה קתא דמגלא עילויהו, אבד קתא דמגלא, אבדו אלפא זוזי. פי' דסבר וקביל, אלא כל זמן שהיא קיימת על כרחו יגבה חובו, אם מלוה סתם היא סתם מלוה שלשים יום, ואם פירש לו זמן כשיגיע זמנו יפרע, ולא מצי אמ' ליה סברת וקבלת, דאי לשם משכון קבליה לשם פירעון לא קבליה, וכיון דקבליה לשם משכון כל כמה דלא מהדר ליה משכוניה לא גבי, ולא מצי פטר נפשיה בדמי שוויו. ואותבינן ליה ממתני' דתנן סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה כול', ואמאי נימ' ליה הא קבילתיה, ואוקמה שמואל בשינויי. תו אמרי' לימ' כתנאי, המלוה את חברו על המשכון ואבד המשכון ישבע ויטול מעותיו דברי ר' אליעזר, ר' עקי' אמ' יכול לומ' לו כלום הלויתני אלא על משכוני אבד המשכון אבדו מעותיך, אבל הלוהו אלף זוז בשטר והניח לו משכון עליהם דברי [הכל] אבד המשכון אבדו מעותיו. פי' אפי' ר' אליעזר מודה שהמשכון שקיבל אחרי כן לשם משכון קיבלו, שהרי אינו צריך לו לזכרון דברים, שהשטר לו לראיה. היכי דמי, אי דשוי שיעור זוזיה, מאי טעמ' דר' אליעזר, אלא לאו בדלא שוי שיעור זוזיה, ובדשמואל קמיפלגי, דמר אית ליה דשמואל ומר לית ליה דשמואל, לא בדלא שוי שיעור זוזי' דכול' עלמ' לית להו דשמואל, והכא בדשוי שיעור זוזיה, ובדר' יצחק קא מיפלגי כול', וכיון דאוקי תלמ' דכול' עלמ' לית להו דשמואל, ש"מ דלית הילכת' כותיה, דא"ר יצחק מנין לבעל חוב שקונה משכון, שנ' [דברים כ"ד] ולך תהיה צדקה, אם אינו קונה צדקה מנין, מיכן לבעל חוב שקונה משכון, דמר אית ליה דר' יצחק, ומר לית ליה דר' יצחק.
<h2>דף מד.</h2>
נימ' דר' יצחק תנאי היא, ותיסברה, כי אמ' ר' יצחק במישכנו שלא בשעת הלואתו, מישכנו בשעת הלואתו מי אמ', אלא במישכנו שלא בשעת הלואתו דכול' עלמ' אית להו דר' יצחק, והכא במישכנו בשעת הלואתו, ובשומר אבדה קא מיפלגי, פי' דלא גרע המלוה על המשכון משומר אבדה, דהא מצוה קא עביד, דאיתמר, שומר אבדה רבה אמ' כשומר חנם, רב יוסף אמ' כשומר שכר.
<h2>דף מד:</h2>
לימ' דרב יוסף תנאי היא, לא, דכול' עלמ' אית להו דרב יוסף, פי' דהילכת' כוותיה, והכא במלוה צריך למשכון קא מיפלגי, מר סבר מצוה קא עביד, ומר סבר לאו מצוה קא עביד, פי' צריך למשכון להשתמש בו, ומנכה מן החוב דמי שכירות המשכון, ר' אליעזר סבר כיון דצריך למשכון אין כאן מצוה, ור' עקיב' סבר כיון דפוחת והולך מצוה היא. עיין בערך צ"א בספר המכריע.
כל הנשבעין כול'. פי' אע"ג דכל הני שבועות הן תקנתא דרבנן, אפי' הכי לא משבעינן להו אלא באנקטת חפצא כעין שבועה דאוריתא, דכי תקון רבנן כעין דאוריתא תקון. וכל שבועה דמיתניא במתני' ובבריתא לא הויא אלא באנקטת חפצא, דשבועת הסת דהיא בלא אנקטת חפצא לא איתקנא אלא בימי רב נחמן ובית דינו דהוו אמוראים, ועל דלא תקינו רבנן שבועה על הכופר בכל לא אחמר בה רב נחמן כול' האי, ואתקנה בלא אנקטת חפצא, וכך אמ' רבי' יצחק זצו"ל, ורבי' האיי זצו"ל הביא כל אילו בכלל שבועת גזרה, דהיא בתפישת חפץ, וגם המורה פירש בסוף פירקין כי שבועת הסת לא היתה בימי התנאים, אלא רב נחמן ובית דינו תיקנוה, וכך פירשו כל הגאונים שלא היתה בימי התנאים אלא שבועה בתפישת חפץ, ומי שלא היה מתחייב בה היו פוטרין אותו לגמרי, והכי אמרי' בסוף שמעת' קמיתא דפר' האיש מקדש [קידושין מ"ג ע"ב], והשתא דתקון רבנן שבועת היסת, למימרא דבימי האמוראים ניתקנה, ולא היתה בימי התנאים, ותו דהתם משמע דרב נחמן גופיה דהוא מרה דשמעתא לא הות עדין שבועת הסת מתוקנת בתחילת ימיו. ואי קשיא והאיכא נמי כל הני דתני לקמן, הפוגמת כתובתה, ועד אחד מעידה שהיא פרועה, והנפרע מנכסין משועבדין, ומנכסי יתומים, והנפרעת שלא בפניו. תשובה, כל הנך אין השבועה תקנה להם, אלא חומר להן, דכיון דנקט שטרא מן דינא הוה ליפרע שלא בשבועה, ורבנן הוא דאחמור בהו שאין נפרעין אלא בשבועה, אבל הני דלא נקטי שטרא, מן דינא הוה דלא שקלי מידי, ורבנן הוא דעבוד להו תקנה להיות נשבעין ונוטלין. ומוציא הוצאות על נכסי אשתו דתנן ישבע כמה הוציא ויטול, בכתובות [ע"ט ע"ב], שהיא תקנה לתובע, משום הכי לא תני לה הכא, משום דכל הני הוו נתבע בריא, ואפי' הכי נשבע תובע, אבל התם הוי נתבע שמא, ומן דינא הוא דלישתבע תובע.
השכיר כיצד כול', פי' לא תימ' דוקא פועל ששכרו לימים, אלא אפי' אומן ששכרו בקבלנות, שנתן לו כלי וטלית לתקן, תיקנו לו שבועה, כדאמרינן לקמן בהילכתין בנותן טליתו לאומן כול', ואע"ג דאינו טרוד עכשיו, שלא נתן הרבה טליתות לתקן, אפי' הכי לא פלוג רבנן בשכירות.
מתני' הנגזל כיצד כול'. פי' כיון שמעידין עליו שנכנס למשכנו על חובו, שלא ברשותו של לוה, אלא בעל כרחו, ועובר על לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו, נתנוהו חכמי' בתורת גזלן, ואינו נאמן בשבועתו להיפטר, אלא הטילו שבועה על בעל הבית, להיות נשבע ונוטל. ורבותא נקט מתני', דלא מיבעיא אם ראוהו עדים שגזל מטבע מלפניו, ולא ידעו כמה גזל ממנו, או שק מלא כלים, ולא ידעו מה היה בו, ולמחרת תבעו בדין, שאין הגזלן נאמן בשבועה, אלא בעל הבית נשבע ונוטל, אלא אפי' אם נכנס למשכנו שלא ברשות, שאין זה ממשכנו כדי לגוזלו, אלא להיפרע ממנו חובו, אפי' הכי בתורת גזלן הוא, כיון שעובר על דברי תורה, והוה ליה רשע, ולא מיבעיא לאביי דלא בעי רשע דחמס, אלא כל שהוא חשוד לעבור על דברי תורה הוא פוסל לעדות, כדאמרי' בפ' דיני ממונות בתרא [סנהדרין כ"ז ע"א], אלא אפי' אליבא דרבא דבעי רשע דחמס, האי נמי רשע דחמס הוא, שעובר על לאו דלא תבוא אל ביתו כדי לגבות ממונו, ושוב אינו נאמן לא לעדות ולא לשבועה.
והאי שלא ברשות, אין לפרשו שלא ברשות בית [דין], דאפי' ברש' בית דין אינו רשאי ליכנס לתוך ביתו למשכנו בתוך ביתו, כדאמרי' בפ' המקבל [ב"מ קי"ג ע"א], ושליח בית דין מנתח נתוחי, אבל לא שייכנס לתוך ביתו למשכנו, משום הכי מפרשינן ליה שלא ברשות הלוה אלא בעל כרחו. ואילו היה נכנס לשאול ממנו כלים, והשאילו, ולא ראו העדים כמה כלים הוציא תחת כנפיו, ולמחרת תובעו בעל הבית כך וכך כלים השאלתיך, וזה אומ' לא השאלתני אלא כך, הרי זה נשבע ונפטר, ככל אדם שנופלת עליו שבועה, דהשתא לאו בתורת גזלן הוא, אבל כשנכנס למשכנו שלא ברשות, דין אחד יש לו עם הגוזל את חברו בפני עדים ואין העדים יודעים כמה גזל ממנו, שאין הגוזל נאמן בשבועתו להיפטר, אלא נשבע הנגזל ונוטל.
ובהא פליגי ר' יהודה ורבנן, דר' יהוד' סבר דוקא כשהגזלן מודה במקצת הטענה, ונתחייב שבועה דאוריתא, אז היפכו שבועתו על הנגזל לישבע וליטול, מפני שזה הוא חשוד על השבועה, שהוחזק גזלן על פי העדים הללו, אבל אם כופר בכל, דלא נפלה עליה שבועה, פטור הגזלן, ואין הנגזל נשבע ונוטל. ודין הנגזל עם הגזלן הרי היא כשאר כל אדם, שכל מי שיתבע את מי שהוחזק גזלן על פי עדים, ותובעו ואומ' לו תן לי מנה שהלויתיך, והוא מודה במקצת, ואומ' לא הלויתני אלא חמשים, הרי זה הגזלן חייב שבועה דאוריתא, וכיון דהוא חשוד על השבועה, מפני שהוא מוחזק גזלן, שכנגדו נשבע ונוטל, כדתנן לקמ' ושכנגדו חשוד על השבועה, ומרבינן התם אפי' משחק בקוביא, כל שכן גזלן גמור. אבל אם כפר בכל ואמ' לא הלויתני כלום, שלא נפלה לו שבועה דאוריתא, הרי הגזלן פטור, ואין מי שכנגדו נשבע ונוטל. ואע"ג דתקין רב נחמן שבועת הסת לכופר בכל, וזה הוא חשוד על השבועה, לא אמרי' ישבע זה שכנגדו ויטול, דתקנתא לתקנתא לא עבדינן, כדאמרי' בשנים אוחזין [ב"מ ה' ע"א], בההוא רעיא. וכמו שהוא דין הגזלן עם כל אדם, כך הוא דינו עם הנגזל עצמו, שאם מודה לו במקצת ונתחייב שבועה דאוריתא, אז נשבע הנגזל ונוטל, אבל אם כפר בכל, פטור, ואין הנגזל נשבע ונוטל.
ורבנן סברי דוקא בכל אדם התובע את הגזלן אמרי' הכי, אבל בנגזל עצמו לא, שכיון שעל אותו ממון נעשה גזלן על פי עדים, שראו שגזל או שמישכן שלא ברשות, ולא ידעי כמה נטל, אע"פ שהוא כופר בכל תיקנו חכמ' שיהא הנגזל נשבע ונוטל, ואינו דומה אותו הממון שהוחזק עליו גזלן [לממון שלא הוחזק עליו גזלן], ומשום הכי בהא תקינו רבנן שיהא הנגזל נשבע ונוטל אע"פ שזה כפר בכל, ובשאר טענות דעלמ' אין שכנגדו נשבע ונוטל אלא כשנתחייב הגזלן שבועה, כדתנן ושכנגדו חשוד על השבועה. וכמו שחילקו רבנן הנה בין אותו ממון שנעשה עליו גזלן לממון אחר, כך חילקנו בכופר במלוה, שהוא כשר לעדות, ובכל תביעות שבעולם הוא נאמן לומ' פרעתי, כדפרישית בפירקין דלעיל.
ועוד יש שלשה אחרים שעשו בהם חכמים תקנת הנגזל, להיות נשבעין ונוטלין, והן, הניזק, והנמסר, והמפקיד. (בניזק) [הניזק] הוא כגון שהדליק גדישו של חברו, והיו בו כלים טמונים, אליבא דר' יהודה דמחייב על טמון באש, נשבע הניזק כמה היה טמון שם, ומשלם לו המבעיר את הבערה, כדאמרי' בפ' הכונס צאן לדיר [ב"ק ס"ב ע"א], ובמדליק הבירה אליבא דרבנן, דתנן [שם ס"א ע"ב] ומודים חכמים לר' יהודה במדליק את הבירה שמשלם כל מה שהיה בתוכה, שכן דרך בני אדם להניח בבתים, ונשבע הניזק כמה היה לו בתוך הבירה, ומשלם לו המבעיר את הבערה. אינמי כגון ההוא דבטש בכספתא דחבריה ושדייה בנהרא, והוה טעין הניזק דהכי והכי הוה ליה בגוה, דאמרי' התם בפ' הכונס דנישבע הניזק כמה היה שם, ופורעו המזיק, והוא דלא טעין ליה מידי דלא אמיד ביה, כדמפרש התם. והמפקיד הוא כדגרסי' בירושלמי בפ' הכונס [ב"ק פ"ו ה"ז], חד בר נש אפקיד גבי חבריה חד שק צרור, אירעו אונס, הדין אמ' סיגין הוה מלא, והדין אמ' מיטקסין הוה מלי, אתא עובדא קומי רב ואמ' הרי זה נשבע ונוטל. פי' שכיון שלא ראה מה היה בתוכו, ואינו יכול לישבע עליו, איהו פשע אנפשיה, והאמינהו עליו, והילכך נשבע המפקיד ונוטל. והנמסר הוא כגון שהלך ראובן והלשין על שמע' לגוים, ואמ' הנה ממונו במקום פל', והלכו ולקחו אותו, או הפסידו בשום עניין עלידי מלשינות, ואין המסור יודע כמה הלשינו, דבר זה שאלו בפ' הכונס אם עשו תקנת נגזל למסור להישבע כמה הפסיד עלידו וליטול, אם לאו, והעמידו בתיקו.
ואי אמרת כיון דבאילו השלשה, בשנים אמרו שהוא נשבע ונוטל, והאחד הועמד בתיקו, אמאי לא תנן במתני' אלא הנגזל בלבד. תשובה, הנגזל דמתני' אע"ג דטעין הגזלן טענת בריא, ואמ' לא גזלתיך אלא כך וכך, נשבע הנגזל ונוטל, אבל הניזק והמפקיד אימתי נשבעין ונוטלין, כשהנתבע אינו יודע לטוענו טענת בריא, אבל אם טוענו המזיק שלא הזקתיך אלא כך וכך, דינו ככל אדם לישבע ולהיפטר, כיון שהוא טוען דבריא לי שלא הזקתיך אלא כך וכך, וכן אם טען השומר דבריא לי שלא הפקדתה אצלי אלא כך וכך, דינו ככל אדם ונשבע ונפטר. ומתני' אשמעינן רבותא בנגזל, דאע"ג דקא טעין הגזלן טענת בריא, נשבע הנגזל ונוטל. ואפי' ר' יהודה דבעי במתני' הודאה במקצת, גבי ניזק לא בעי, דהא לא ידע מזיק מידי דלודי ליה, והתם אמרי' דלר' יהודה דמחייב על טמון באש נשבע הניזק ונוטל. וגבי מסור ודאי אי הוה פשיטא לן דעשו בו תקנת נגזל, אע"ג דהוה טעין ליה טענת בריא והוה אמ' דאנא חזיתי לההוא ממונא דשקלו מינך על פומאי ולא הוה אלא כך וכך, הוה מישתבע והוה שקיל, דכיון שיש עדים שהלשינו הוחזק רשע, ודמי למתני'.
<h2>דף מה.</h2>
מנהני מילי, דת"ר ולקח בעליו ולא ישלם, מי שעליו לשלם הוא ישבע, פי' רישיה דקרא כת' שבועת יי' תהיה בין שניהם, ולבסוף כת' ולקח בעליו ולא ישלם.
שכיר מאי טעמ' תקון רבנן שיהא נשבע ונוטל, אמ' רב נחמן אמ' שמואל תקנות קבועות שנו כאן, משום דבעל הבית טרוד בפועליו הוא שקלוה רבנן לשבועה מבעל הבית ושדוה אשכיר. איהכי אפי' קצץ נמי, אלמ' תניא אומן אומ' שתים קצצתה לי, והוא אומ' לא קצצתי אלא אחת, המוציא מחברו עליו הראיה. קיצותא ודאי מידכר דכירי לה אינשי. איהכי אפי' עיבר זמנו נמי, אלמ' תנן עיבר זמנו אינו נשבע ונוטל. הני מילי מיקמי דלימטי זמן חיוביה, כי מטי זמן חיוביה רמי אנפשיה ומידכר.
<h2>דף מה:</h2>
אמ' שמואל לא שנו אלא ששכרו בעדים, אבל שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומ' לא שכרתיך מעולם יכול לומ' שכרתיך ונתתי לך שכרך. אמ' ליה ר' יצחק יישר וכן אמ' ר' יוחנן. אי קשיא והא אמרי' דבעל הבית טרוד בפועליו ולא ידע, והיכי מהימנינן ליה על ידי מיגו. תשובה, משום האי טעמ' דטרוד אע"ג דטען ואמ' בריא לי שפיר דפרעתיה, ובצד עמוד פל' מניתי לו המעות, אמרי' דלא מהימן, ועל ידי מיגו נאמן. כתב רבי' משה זצו"ל בפ' י"א דהילכות שכירות [ה"ו] שחיבר, שכרו שלא בעדים, מתוך שיכול לומר לו לא היו דברים מעולם, ולא שכרתיך, נאמן לומ' שכרתיך ונתתי לך שכרך, וישבע בעל הבית הסת שנתן, או שבועה מן התורה אם הודה במקצת, כשאר הטענות. היה לו עד אחד ששכרו, אינו מועיל לו כלום.
ואינו נר' לי מה שאמ' שעד אחד אינו מועיל לו כלום, אלא הרבה מועיל לו, שאילו טען בעל הבית לא שכרתיך, העד האחד מחייבו שבועה דאוריתא, ואילו טען בעל הבית שכרתיך ופרעתיך, דמי לעד אחד דר' אבה, ואע"ג דבכל מלוה שבעולם אע"ג דאתא חד שהדא ואמ' לויתה והוא אומ' אין לויתי ופרעתי נאמן בשבועת הסת, התם משום דאפי' אי אתו תרי שהדי ואמרי לויתה, נאמן לומ' פרעתי בשבועת הסת, אבל הכא כיון דאילו אתו תרי סהדי ואמרי דאוגריה, אינו נאמן לומ' פרעתי, השתא דאתא חד סהדא נמי ואמ' דאוגריה אינו נאמן לומ' פרעתי, ולדברי האומרים בעד אחד דר' אבה דאע"ג דלא אכחשיה ההוא סהדא אלא מתחילה טען אי[ן] חטפי ודידי חטפי הוה ליה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם, הכא נמי משלם בשבועת השכיר, שכמו שהיה נשבע השכיר בהעדאת שני עדים, הם הכי נמי נשבע בהעדאת עד אחד. אבל לדידי דסבירא לי דבעד אחד דר' אבה לא מחייב' ליה אלא כי אכחשיה, וכי לא אכחשיה נשבע בתפישת חפץ, הם הכי נמי אמינא הכא, דאי טען בעל הבית מעיקרא דאין אגרתיה ופרעתיה, ואתא חד סהדא ואמ' אגריה, מיגו דאי הוה טעין לא אגרתיה הוה מהימן בשבועה דאוריתא, הכא נמי מישתבע בתפישת חפץ דפרעיה ופטור, אבל אילו טען מתחילה לא אגרתיה, ואתא חד סהדא ואכחשיה ואמ' דאגריה, והדר ואמ' אין אגרתיה ופרעתיה, חייב לשלם, ולהישבע כדי להכחיש את העד אינו יכול, דהא מודה דאגריה, ולהישבע נמי דפרעיה אינו יכול, דכל האומ' לא שכרתי כאומ' לא פרעתי דמי, הילכך חייב לפורעו, ואין צריך עכשיו לישבע, דלא גרע מכל מלוה דעלמ', דאי טעין ליה תן לי מנה שהלויתיך וכפר ואמ' לא הלויתני, ואתא חד שהדא ואמ' לוה, וטען ואמ' אין לויתי ופרעתי, חייב לשלם, שאינו יכול לישבע לא לויתי להכחיש העד, דהא אודי דלוה, גם אינו יכול לישבע דפרע, דהא אודי דלא פרע, שכל האומ' לא לויתי כאומ' לא פרעתי דמי, ומתוך שאינו יכול לישבע משלם.
אמ' רמי בר חמא כמה מעליא האי שמעתא. אמ' ליה רבא ומאי מעליותא, אם כן שבועת השומרין דחייב רחמ' היכי משכחת לה, מתוך שיכול לומ' לא היו דברים מעולם, יכול לומ' לו נאנסו, דאפקיד גביה בעדים, בעדים נמי מתוך שיכול לומ' לו החזרתים לך, יכול לומ' לו נאנסו, דאפקיד ליה בשטר. כמה זו השטה קשה עלי, דמשמע שרוצה להוכיח רבא מדחייב רחמנא שבועה גבי שומרין, אלמ' [לא] אמרי' מיגו, והכא נמי לא נימ' מיגו, ואטו רבא לית ליה מיגו, דבר שכל התלמוד מלא דכל היכא דאיכא למימ' מיגו אמרי' פליג רבא ואמ' דלא אמרי' מיגו. ובפ' האשה שנתאלמנה [כתובות כ"ב ע"ב] אמרי' דמיגו הוי מדאורית' וגם סברא, ובפ' חזקת הבתים [ב"ב ל"ג ע"ב] אמרי' אביי ורבא דאמרי תרויהו מה לי לשקר במקום עדים לא אמרי', דמשמ' הא שלא במקום עדים אמרינן. ותו, האי דאהדר ליה רמי בר חמא דאפקיד ליה בשטר, דמשמע אבל כל היכא דלא אפקיד ליה בשטר אין חייבין שבועה, אלא נאמנין על ידי מיגו, איפשר דבר זה, והלא כל התלמ' מלא דארבעה שומרין נשבעין, ואינו מחלק בין הפקידו אצלו בשטר בין הפקידו אצלו בינו לבין עצמו, ורמי בר חמא מחלק. ואם נאמר דליתה לדרמי, והא סברא קאמ', מיגו דיכול לומ' החזרתי, והיה נאמן בלא שבועה, כי אמ' נאנסו נמי יהא נאמן בלא שבועה.
ונראה לי לומ' דבודאי הדבר אמת שארבעה שומרין נשבעין אע"ג דלא אפקידו גביהו בשטר, כדמוכח בכוליה תלמ', ורמי בר חמא דאמ' דאפקיד ליה בשטר, לאו משום דהכי סבירא ליה, אלא דחיתא ושינויא בעלמ' אמ', למידחי פירכא דרבא, כדבענן לפרושי. ורבא הכי נמי דסבירא ליה דבכול' עלמ' אמרי' מיגו, ולא פליג בהא, ומאי דיליף משבועת השומרין דלא אמרי' מיגו, היכא דאיכא למימ' מידי הוא דיליף הכי, דהכא לגבי ארבעה שומרין אע"ג דאיכא מיגו לית לן להימוניה בהאי מיגו, משום דאיכא למימ' האי דלא טעין לא היו דברים מעולם, או החזרתי לך, מפני שהוא בוש להכחישו במה שהוא יודע בבירור, כדאמרי' חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, ולאו בעל חובו בלחוד, אלא [אפילו] בפקדון, כדפרישית בפ' הגוזל עצים, להכי אמ' נאנסו, דלא ידע בעל הפקדון אי קושטא טעין ליה אי שיקרא טעין ליה, ובהא ודאי אינו בוש, ומעיז ומעיז, להכי אמ' רחמ' רמי שבועה עילויה.
וכך הוא פת' השיטה, רמי בר חמא קילס לההיא שמעתא דאם שכרו שלא בעדים נאמן לומ' פרעתיך, על ידי מיגו, ואע"ג דאיכא למימ' דלא ניהמני' בהאי מיגו, משום דהא אחזקיניה בטרוד, ובאינו יודע, והיכי בענן להימוניה עלידי מיגו דאי בעי הוה אמ' לא ש[כרתיך], ולומ' דבודאי פרעיה, ודילמ' שכח ולא פרעיה, ואפי' הכי מיגו דאי בעי הוה אמ' לא שכרתיך והוה נאמן, כי אמ' פרעתיך נמי נאמן, ומשום הכי אקשי ליה רבא אם כן דאע"ג דאיכא למימ' מידי אמרי' מיגו, אם כן שבועת השומרין דחייב רחמ' היכי משכחת לה, והא איכא למימ' מיגו, אלא מאי בעית למימר דכל היכא דאיכא למימ' שום טענה אמרי', הכא נמי כיון דאיכא למימר טענה דהא טרוד בפועליו הוא לא יהא נאמן אפי' על ידי מיגו, דהוא סבור לומ' אמת ושמא כי אינו אמת. ואילו רצה רמי בר חמא להשיב לו היה משיב כך, לא דמי האי להאי, דהתם האי דלא טעין לא היו דברים מעולם, או החזרתי לך, משום חזקה, כדאמרן, אבל הכא אע"ג דאוקימניה בחזקת טרוד, היכא דאמ' קים לי(ה) שפיר דפרעתיה, ובצד עמוד פל' מניתי לו מעותיו, אע"ג דאפי' הכי לא מהימנינן ליה, על ידי מיגו מהימנינן ליה, אלא לפי שטתו השיבו, שסבר לדמות שבועת השומרין לטענת בעל הבית על השכיר, ואמ' לו רמי בר חמא שגם בד' שומרין אני יכול לומ' לך דלא חייבינהו רחמ' אלא היכא דאפקיד גביהו בשטר, דליכא למימ' מיגו, אבל כל היכא דאיכא למימ' מיגו אמרי', ואע"ג דאיכא למימר מידי. אבל מיהו לאו דסבר הכי, אלא אפי' בינו לבין עצמו חייב לישבע, ועיקר טעמ' דמילתא הוא משום דאין אדם מעיז.
תדע דרמי בר חמא לפי שיטתו של רבא השיבו, ולאו דאיהו סבירא ליה הכי, דהא איהו בעי בארבעה שומרין כפירה במקצת והודאה במקצת, כדאמרי' בפ' הגוזל עצים, ואי אמ' נאנס על הכל לא מיחייב שבועה, עד שיודה במקצת, וכיון דאיכא הודאה במקצת מאי מיגו איכא התם, אפי' אמ' לא היו דברים מעולם על ההוא דנאנס, הוה מיחייב שבועה, דהאיכא הודאה במקצת וכפירה במקצת, אלא ודאי לא השיב לו כך אלא לפי שיטתו דלא בעי בשבועת השומרין הודאה במקצת וכפירה במקצת, ואמ' ליה דאפקיד גביה בשטר, אבל איהו לעולם לא סבירא ליה הכי, דכיון דאיכא הודאה במקצת לית התם מיגו, ואפי' אי לא הוה סבר דבענן הודאה במקצת גבי ד' שומרין, לא הוה סבר דבענן שיפקיד אצלו בשטר, שאין זה מיגו, משום דאין אדם מעיז פניו, ולא דמי לבעל הבית ושכיר, ודחיתא בעלמ' הוא דדחייה כדפרישית. ובהלכו' גדו' בבבא מציעא ראיתי כת', מאן דמפקד' מידי גביה בלא שטרא, מיגו דאיבעי למימ' לא היו דברים מעולם, אינמי החזרתי לך, יכיל למימ' דנאנסו. ומשמע דבלא שבועה קאמ'. ואינו נראה לי.
מכלל דתרויהו סבירא להו המפקיד אצל חברו בעדים אינו צריך להחזיר לו בעדים, בשטר צריך להחזיר לו בעדים. ראיתי שנשאלו על דבר זה רב צמח גאון בן רב פלטוי גאון זצוק"ל ראש ישיבת פומבדיתא, ורב נחשון גאון ראש ישיבת מתא מחסיה, ורב צמח השיב, המפקיד אצל חברו בשטר ואמ' החזרתי לך נאמן, כדאמרי' בפרק המוכר את הבית [ב"ב ע' ע"א], בעא מיניה רב עמרם מרב חסדא המפקיד אצל חברו בשטר ואמ' לו החזרתי לך (בשטר), מהו, כיון דאי אמ' ליה נאנסו נאמן, כי אמ' ליה החזרתי לך נאמן, או דילמ' מצי אמ' ליה שטרך בידי מאי בעי, אמ' ליה נאמן, ואמאי ולימ' ליה שטרך בידי מאי בעי, וליטעמיך כי אמ' ליה נאנסו מי מצי אמ' ליה שטרך בידי מאי בעי, אמ' ליה סוף סוף כי אמ' ליה נאנסו לאו שבועה בעי, הכא נמי מאי נאמן, נאמן בשבועה. ורב נחשון זצוק"ל השיב, המפקיד אצל חברו בשטר, ואמ' לו החזרתי, אינו נאמן, ממאי מדאמרינן הכא מכלל דתרויהו סבירא להו המפקיד אצל חברו בעדים אין צריך לפורעו בעדים בשטר צריך לפורעו בעדים, וכך הלכה, ואי אמ' החזרתי לך לא מיבעיא הימוני דלא מהימן, אלא אפי' בשבועה נמי לא מיפטר, עד דפרע ליה בעדים.
ואינן נראין לי דברי רב נחשון, דהא אמרי' בפ' המוכר את הבית [שם ע' ע"ב], לא דכול' עלמ' לא מצי אמ' ליה שטרך בידי מאי בעי, למימרא דהכי הילכתא. ותו, דאמרי' התם, שלח ר' הונא בר אבין המפקיד אצל חברו בשטר ואמ' ליה החזרתי לך נאמן. ותו, דרבא גופיה אמ' התם בשטר כיס היוצא על היתומים, הילכתא נשבע וגובה מחצה, אלמ' מחצה דמלוה דליכא מיגו, דלא מצי למימ' נאנסו, שקיל, ומחצ' דפקדון דמצי למימ' נאנסו לא שקיל. וכך פסק גם רבינו חננאל זצו"ל כרבא. וכך כתב גם רבי' יצחק זצו"ל בסוף פר' המפקיד. ואי קשיא אם כן קשיא דרבא אדרבא, דהכא אמרי' מכלל דתרויהו סבירא להו המפקיד אצל חברו בשטר צריך להחזיר לו בעדים, והתם אמ' נשבע וגובה מחצה. ראיתי שכת' רבי' חננאל זצו"ל דחויי קא מדחי רבא, ולא טעמ' דנפשיה קאמ'. ואינו נראה לי, דהא בפירקין אמרי' מכלל דתרויהו סבירא להו, דאלמ' גם רבא נמי הכי סבר.
ורבי' שמואל כתב בפירושו [ב"ב ע"א ע"א], איכא למימ' דהאי דקאמ' התם מכלל דתרויהו סבירא להו, לא (קאמ') [קאי] אלא אהמפקיד (אלא) [אצל] חברו בעדים, אבל אהמפקיד אצל חברו בשטר לא קאי, ואינמי קאי, לאו דוקא, דהא מדרמי בר חמא דשני ליה לרבא דאפקיד ליה בשטר, איכא למידק דסבירא ליה לרמי בר חמא הכי, אבל מדשתיק רבא ליכא למידק, דהאי דשתיק משום דלפי סברת רמי בר חמא דסבירא ליה המפקיד בשטר צריך להחזיר לו בעדים, ליכא לאקשויי תו, ומיהו רבא אכתי בקושיא קאי, דלא מעליא ההיא שמעתא, כדפסיק הילכתא הכא, נשבע וגובה מחצה ואין צריך להחזיר לו בעדים. ואינם נראים לי דבריו, חדא, דאמרי' מכלל דתרויהו סבירא להו. ועוד, דדוחק גדול הוא לומר דרבא קאי בקושיא.
וראיתי מי שתירץ דמעיקרא דמילתא לאו פירכא היא כלל, דלישנ' לא משמע כלל דצריך דוקא עדים, דהא קאי אפירכ' דלעיל דפריך שבועת השומרין דחייב רחמ' היכי משכחת לה שיצטרך לישבע, ומשני דאפקיד ליה בעדים, אז צריך לישבע, והדר פריך והא מצי אמ' ליה החזרתי לך, ואמאי צריך לישבע, ומסיק דאפקיד ליה בשטר, שאז צריך לישבע, מכלל כול' והמפקיד אצל חברו בשטר צריך להחזיר לו בעדים, ואי לא, מישתבע, והילכך חייביה רחמ' שבוע' השומרין, אלמא פשטה דמילתא דהכא דאמ' דנאמן בשבועה ולא שייך לאקשויי מידי. וזו היא סברא נכוחה מאד, והיא העיקר, דכל האי צריך לא אתא אלא בהחזרתי בלא שבועה, שגם בנאנסו לא יהא נאמן אלא בשבועה, דתו ליכא מיגו, אבל לעולם בשבועה נאמן, ונאנסו נמי צריך שבועה.
<h2>דף מו.</h2>
אמ' ר' ירמיה בר אבה שלחו מבי רב לשמואל, ילמד' רבינו אומן אומ' שתים קצצתה לי, והוא אומ' לא קצצתי אלא אחת, מי נשבע. שלח להו בזו ישבע בעל הבית ויפסיד, קיצותא ודאי דכירי. כתב רבי' משה זצו"ל בפר' י"א של הילכות שכירות [ה"ז] שחיבר, בעל הבית אומ' שתים קצצתי לך, והשכיר אומ' לא קצצתה לי אלא שלש, לא תיקנו חכמים לישבע השכיר כאן, אלא המוציא מחברו עליו הראיה, ואם לא הביא ראיה אע"פ שכבר נתן לו השתים [או שאמר לו הילך], הרי בעל הבית נשבע בנקיטת חפץ, ודבר זה תקנת חכמ' היא כדי שלא ילך השכיר בפחי נפש. ואינו נראה לי, דבקיצותא לא עשו שום תקנה שבעולם, והרי הן כשאר כל אדם, והאי דאמרי' נשבע בעל הבית ויפסיד, לא אמרי' אלא היכא דנפלה ליה שבועה מדין תורה, כגון דאמ' ליה לא קצצתי אלא שתים, ולא אמ' לו הילך, התם ודאי נשבע על האחת שבועה דאוריתא, אבל אם אמ' לו באותן השתים שהודה לו, הילך, פטור, משבועה בתפישת חפץ, כדין כל הילך, כל שכן אם כבר נתן לו השתים, וטוענין על האחת, דהוה ליה כופר בכל, ולא מיחייב אלא שבועת הסת כדין כל אדם. וכל סוגיא דשמעתא אזלא כרבי' משה כאשר הוכחתי במהדו' בתרא.
שנכנס לתוך ביתו למשכנו. ודילמ' לא מישכנו, לאו מי אמ' רב נחמן האי (מאי) [מאן] דנקיט נרגא ואמ' איזיל ואיגזור דיקלא דפל' ואישתכח דגזיר לא אמרי' הוא גזריה, עביד איניש דגזים ולא עביד, הכא נמי גזים ולא עביד, אימ' ומישכנו. וליחזי מאי מישכנו, אמ' רבה בב"ח א"ר יוחנן בטוענו כלים הניטלין תחת כנפיו, פי' בעל הבית טוען שנטל כלים קטנים שאדם יכול להסתיר תחת כנפי בגדיו ולא הכירו העדים בהם, ומפני שנכנס למשכנו שלא ברשות וקם ליה בתורת גזלן אנו מאמינים את בעל הבית בטענה זו, והוא נשבע ונוטל.
<h2>דף מו:</h2>
אמ' רב יהודה ראוהו שהטמין כלים תחת כנפיו ויצא ואמ' לקוחין הן בידי אינו נאמן, פי' אם לא הוציאם טמוני' תחת כנפיו וטען ואמ' לקוחין הן בידי, אע"פ שבעל הבית מביא עדים המכירים שהיו שלו, וגם בעל הבית זה מצאן בידו בעדים, שאינו יכול לכפור בהם ולומ' שאינם בידי או שלי הם, ואומ' אתה מכרתם לי, ובעל הבית אומ' השאלתים לך, היה נאמן לומ' לקוחין הן בידי, מפני החזקה שהוא מוחזק בהן, אבל מפני שהטמינם, ההטמנה מבטלת את חזקתו, דאמרי' אילו קנאם כמו שהוא אומ' היה מוציאם בפרהסיא, אלא ודאי מוכחא מילתא שלא מכרם לו, אלא השאילם לו, ומפני זה הוא בוש להוציאם בפרהסיא, שלא יראו שלוקח כלים בשאלה.
ולא אמרן אלא בעל הבית שאין עשוי למכור את כליו, אבל בעל [הבית] העשוי למכור כליו נאמן, פי' דוקא בבעל הבית שאינו עשוי למכור כליו מבטלת ההטמנה את החזקה שלו, דאיכא תרתי, חדא שאינו עשוי למכור כליו, ובודאי השאילם לו, וגם ההטמנה. אבל אם הוא עשוי למכור כליו, אע"פ שהטמין, לא ביטלה ההטמנה את חזקתו, ואילו הוציאן מגולין, אע"פ שאינו עשוי למכור כליו נאמן לומ' מכרם לי, דאמרי' דילמ' איקרי וזבין, וכיון שהוא מוחזק בהם נאמן לומ' מכרם לי. ובעל הבית שאינו עשוי למכור כליו לא אמרן אלא דברים שאין דרכן להטמין, אבל דברים שדרכן להטמין נאמן. ושאין דרכן להטמין נמי לא אמרן אלא איניש דלא צניע, אבל איניש דצניע הינו אורחיה. ולא אמרן אלא זה אומ' שאולין וזה אומ' לקוחין, אבל גנובין לא, אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינ'. ולא אמרן אלא בדברים שאין עשויין להשאיל ולהשכיר, אבל דברים העשויין להשאיל ולהשכיר אינו נאמן, דשלח ר' הונא בר אבין דברים העשויין להשאיל ולהשכיר ואמ' לקוחין הן בידי אינו נאמן. כי הא דרבא אפיק זוזא דסרבלא וסיפרי דאגדתא מיתמי בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר. פי' בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר אע"פ שהוציאם בפרהסיא, ואפי' בבעל הבית העשוי למכור כליו, אין החזקה מועלת בהן לומ' לקוחין הן בידי, אלא אמרי' השאילם לו או השכירם לו, כמו שטוען בעל הבית, עד שיביא ראיה שמכרם לו. כך הגירסא כתובה בספרים, והיא גירסא עיקר, והכי גרסי רבי' האיי גאון זצו"ל ורבי יצחק ז"ל.
אבל המורה אמ' ה"ג ולא אמרן אלא בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר בהנהו [הוא ד]אמרי' דכי אמ' לקוחין הן בידי אינו נאמן בדברים שאין דרכן להטמין ואדם בינוני דלא צניע, אבל דברים שאין עשויין להשאיל ולהשכיר, שהבעלים חסין עליהן לפי שמתקלקלין, נאמן לישבע שלקוחין הן ואין דברים של זה נראים האומ' השאלתים לו. ואנ"ל, דכיון דמוקמינן למילתיה דרב יהודה דאמ' אינו נאמן בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר, ואוקימנא למילתיה דרב יהודה בראוהו שהטמין, ובדברים שאין דרכם להטמין, ובאיניש דלא צניע, אבל אם חסר חד מינהון נאמן, אם כן רבא דאפיק זוזא דסרבלא וסיפרא דאגדתא מיתמי בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר, אטו אבוהון דיתמי דנסיבנון כל הני מילי הוו ביה. הילכך כדכת' בספרי' נראה לי, וקאי אכל מאי דאמרי' נאמן, דאימת אמרינן דנאמן, הני מילי בדברים שאין עשויין להשאיל ולהשכיר, דמוכחא מילתא דלקוחין הן בידו, אבל אם היה מדברים העשויים להשאיל ולהשכיר, אע"פ שלא היה אחד מכל אילו, ואע"פ שלא ראוהו עדים כשהוציאם מביתו, לבד שיש לו עדים שמכירים כי זה הכלי היה שלו, שלא יוכל לכפור ולומ' שלי הוא, ולבד שיש לו עדים שראוהו תחת ידו, שלא יוכל לכפור ולומ' אין לך בידי כלום, אינו נאמן לומ' לקוחין הם בידי, דכיון שהם דברים העשויין להשאיל ולהשכיר, אין החזקה מועלת בהם, אלא אמרי' בודאי או בשאלה או בשכירות באו לידו, ולא יצאו מחזקת הבעלים הראשונים אע"פ שהן תחת ידו של זה. ודמו לאומן דאין לו חזקה בכלי שתופש אם יש עדים שראוהו תחת ידו ושמכירים שהיה של פל', דאמרי' בודאי לתקנו ניתן לו ולא קנאו.
ככל מה שהקשיתי על גירסת המורה, הקשה עליו רבי' תם זצו"ל בספר הישר [סימן תרפ"ב], וגריס כדכת' בספרים, אלא שכתב דבדברים העשויין להשאיל ולהשכיר אפי' זה אומ' גנובין וזה אומ' לקוחין אינו נאמן. וזה אנ"ל, דכך היא ההטמנה כמו דברים העשויין להשאיל ולהשכיר, שכמו שאין החזקה מועלת בזה, כך אינה מועלת בזה, וכי היכי דבהטמין אמרי' אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן, הם הכי נמי בכלים העשויין להשאיל ולהשכיר דוקא זה אומ' שאולין או שכורין וזה אומ' לקוחין, אבל זה אומ' גנובין וזה אומ' לקוחין, אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן.
וראיתי שכתב רבי' האיי בספר משפטי השבועות שחיבר [ח"ב ש"ב], ועשה בנגזל, שתיקנו לו חכמ' להיות נשבע ונוטל, שני דרכים, האחד הוא מה ששנינו היו מעידין בו שנכנס למשכנו שלא ברשו', שנשבע בעל הבית הנגזל ונוטל, והאחד מה שאמ' רב יהו' ראוהו שהטמין כלים תחת כנפיו ויצא ואמ' לקוחין הן בידי אינו נאמן כול' עד אם ידוע שבני אדם משאילין ומשכירין כמותן וטוען זה שלקוחין הן בידי וזה טוען שאולין או שכורין, על הנתבע להביא ראיה, ואם לא הביא ראיה נשבע בעל הבית ונוטל. ואינו נר' לי דצריך לישבע בעל הבית הנה, ולא תיקנו התנאים בכאן שבועה להישבע בתפישת חפץ כמו הנגזל, אלא כיון שיש לו עדים שראו מה לקח, והוא מדברים העשויין להשאיל ולהשכיר, דין הוא ליטול בעל הבית בלא שבועה. אבל מיהו יש לומ' דמשבעינן ליה שבועת הסת, כדין כל פטורי דמתני', בלא תפישת חפץ. ואין זה דומה לנגזל שתיקנו לו התנאים להיות נשבע ונוטל במה שאין העדים יודעין להעיד.
עוד אמ' בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר, אם יש עדים מה שנטל, מחזירו, ואם אין העדים יודעים מה נטל נותן לו מה שטוענו בשבועה. וגם זה אינו נראה לי כלל, אלא אם יש כפירה ביניהן במה שנטל, ואין העדים יודעים להעיד כמה נטל, אם הנתבע הוא מודה במקצת ואומ' זה נטלתי ולא יותר, נשבע בתפישת חפץ ונפטר, כדין כל הנתבעין, ולא האמינו חכמ' לבעל הבית בזה להיות נשבע ונוטל, דעד כאן לא האמינוהו אלא כנגד מי שנכנס למשכנו שלא ברשות, שהוחזק גזלן על פי עדים, אבל זה שלא הוחזק גזלן, דינו ככל אדם, ואין כאן תקנת חכמ' כמו שיש בנגזל כלל. עוד אמ' במי שנכנס למשכנו שלא ברשות, טענו כסא דכספא, חזינן, אי איניש אמיד הוא אינמי איניש דמהימן דמפקדי אינשי גביה, מישתבע ושקיל, ואי לא לא, אלא הנתבע נשבע. ואינו נראה לי, דכיון שנתנו חכמ' את הנתבע בתורת גזלן, מפני שמעידין עליו העדים שמישכנו שלא ברשות, והוא חשוד על השבועה, כדין כל גזלן, היאך מניחין אותו בית דין להישבע, אלא הרי זה פטור בלא שבועה, שכל חשוד על השבועה שנפלה לו שבועת הסת מעמידין אותו על דין תורה ופטרינ' ליה בלא שבועה, ואין לומ' ישבע שכנגדו ויטול, דשבועת הסת תקנה היא, ותקנתא לתקנתא לא עבדינן, אלא פטרינן ליה בולא כלום. ויש לומ' שבית דין מחרימין סתם על מי שכופר ממון חברו ואינו משלם לו. וכך אמ' רבינו משה זצו"ל בפ' שיני דהילכו' טוען ונטען [ה"ז] שחיבר, נתחייב החשוד שבועת הסת אין שכנגדו נשבע ונוטל, ששבועת הסת עצמה תקנה היא, ולא עשו לה תקנה אחרת שישבע התובע, אלא הרי הנתבע נפטר בלא שבועה.
ודברים העשויין להשאיל ולהשכיר פירש רבי' משה בפ' ח' דהילכו' טוען ונטען [ה"ט, י'] שחיבר ואמ', אל תטעה בין דברים העשויין להשאיל ולהשכיר לדברים שדרכן להשאיל ולהשכיר כמו שטעו רבים וגדולים, שכל הדברים ראויין להשאיל ולהשכיר ודרכן להשאיל ולהשכיר, אפי' חלוקו של אדם ומצעו ומיטתו ראויין להשאיל ולהשכיר, אבל דברים העשויין להשאיל ולהשכיר הם הכלים שבני [אותה] המדינה עושין אותן מתחילת עשייתן כדי להשאילן ולהשכירם וליטול שכרן, והרי הן לבעליהן כמו קרקע, שאוכל פירותיה והקרן קיים, כך אילו הכלים עיקר עשייתן כדי ליהנות בשכרן, כגון היורות הגדולות של נחשת שמבשלין בהן בבית המשתאות, וכגון חלי של נחשת הטוח בזהב, ששוכרין אותו לכלה להתקשט בו, שעיקר עשיית אלו הכלים אינן למכירת עצמן, ולא להשתמש בהן בעל הבית בביתו, אלא להשאילן לאחרים כדי ליהנות כנגדן, [או] להשכירן וליטול שכרן. וכן אם היה לאדם כלי משאר הכלים, ויש לו עדים שהוא משכירו תמיד ומשאילו, והוחזק לו שהוא להשאיל ולהשכיר, הרי הוא ככלים העשויין להשאיל ולהשכיר. וכלי שהפסדו מרובה משכרו, ובני אדם מקפידין עליו שלא ישאילו אותו, הרי הוא בחזקת שאינו עשוי להשאיל ולהשכיר, כגון סכין של שחיטה. לפיכך אם באו עדים שהשאילו או שהשכירו זה, אין מבטלין בהן חזקתו אלא הרי הוא ככל הכלים. וראיה לדברינו, שהרי רבא הוציא זוג שעושין בו הסרבל וספר הגדה בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר, ולולי שנתברר לו בעדים שהם מדברים שהן עשויין להשאיל ולהשכיר לא הוציאן מתחת ידי היתומין, הא שאר זוגות ושאר הספרים אינן בכלל דין זה אע"פ שראויין להשאיל ולהשכיר.
אע"פ שלכאורה נראה שיפה אמ', אינו נר' לי, דכדמעיינת בה בהילכתא לא יעמוד פתרון זה, ממאי דאמרי' בפרק המקבל שדה [ב"מ קט"ז ע"א], ההוא דחבל סכינא דאשכבתא מחבריה, אתא לקמיה דאביי, אמ' ליה זיל אהדריה, דהוה ליה דבר שעושין בו אוכל נפש, ותא קום בדינא עילויה. פי' אם יודה לך ישלם, ואם לא יודה ישבע ויפטר, וחזקת הסכין לא תועילנו כלום, וכגון שיש עדים לתובע שזה הסכין היה שלו, ויש לו עדים שראוהו תחת ידו של זה, שאינו יכול לכפור ולומ' אין לך בידי כלום, או שלי הוא זה הסכין ולא היה שלך. רבא אמ' לא צריך למיקם בדינא עליה, יכול לטעון עד כדי דמיו. פי' על ידי טענת מיגו דאי בעי אמ' לקוח הוא בידי, כי אמ' אתה חייב לי כך וכך, נאמן, וכגון שאין לו עדים לתובע שראו כשמישכנו, דאם כן לא הוה מהימן זה לומ' לקוח הוא בידי. ואביי לית ליה האי סברא, מאי שנא מהנהו עיזי דאכלו חושלא בנהרדעא, אתא מריה דחושלא וטעין טובא, ואמ' אבוה דשמואל יכול לטעון עד כדי דמיהן, התם לאו מידי דעביד לאושולי ולאוגורי הוא, הכא מידי דעביד לאושולי ואוגורי הוא, דשלח ר' חנינה בר אבין דברים העשויין להשאיל ולהשכיר ואמ' לקוחין הן בידי אינו נאמן. ורבא לית ליה האי סברא, והא רבא אפיק (זווא) [זוזא] דסרבלא וסיפרא דאגדתא מיתמי בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר, התם עביד איניש דמשאיל ומוגיר, הכא כיון דמיפגמא קפדי אינשי ולא מושלי. ואם איתה דדבר העשוי להשאיל ולהשכיר לא יקרא אלא שהוא עשוי לכך להשתכר בו, כדמר, למה היו חולקין אביי ורבא ולא היו רואין אם היה דרכו להשתכר בה אם לאו אלא אמ' רבא כיון דמיפגמה קפדי אינשי ולא מושלי, והרי אביי לא היה עושה אותה מדברים העשויין להשאיל ולהשכיר אם לא נתברר לו בעדים שהיה דרכו להשאילה ולהשכירה, וכיון שזה היה דרכו להשאילה ולהשכירה מה זה שאמר רבא קפדי ולא מושלי.
ומאי דאמ' מר דכל דבר שבני אדם מקפידין עליו שלא ישאילוהו הרי הוא בחזקת שאינו עשוי להשאיל ולהשכיר, ואפי' באו עדים שהשאילו אין מבטלין בהן חזקתו, אינו נראה לי כלל, דהיכי דמי, אי שבאו עדים והעידו שהשאילו לזה הנתבע, ובשאלה בא לידו, אמאי לא מהימני אפי' אם היה מדברים שאינן עשויין להשאיל ולהשכיר, כיון שיש עדים שבתורת שאלה בא לידו, ומה מועלת חזקתו, אין החזקה מועלת אלא כשאין עדים להעיד היאך בא בידו, אבל אם יש עדים שמעידים (נ') היאך בא לידו, יבואו העדים ויעידו, והיאך תועיל לו חזקתו להכחיש את העדים, ואי שבאו עדים ואמרו ראינו שהשאילו פעם אחת לאדם אחר זולתי הנתבע זה, אבל לזה הנתבע לא ידעו היאך בא לידו, ומעשה זה נמי כך היה, ומשום הכי עשאו אביי מדברים העשויים להשאיל ולהשכיר, אטו משום דאושליה חדא זימנא הוחזק שהוא עשוי להשאיל ולהשכיר, ואי שבאו עדים ואמרו שזה הסכין עשוי הוא להשאיל ולהשתכר בו, אי הכי היכי אמ' רבא כיון דמיפגמא קפדי אינשי ולא מושלי, והרי עדים שזה אינו קופד, אלא ודאי בכל סתם כלים אמרי' שהן עשויין להשאיל ולהשכיר, לבד אם הם כמו העזים שאין דרכם להשאיל ולהשכיר, ויש להן חזקה אי מסירן לרועה, כדאמרי' בפ' חזקת הבתים [ב"ב ל"ו ע"א], וכגון ענייני הסחורה שאדם קונה להשתכר בהם, שאינן עשויין להשאיל ולהשכי', וכגון כלים המיוחדין לאומנים והמשובחין שלהן, דקפדי עליהו ולא מושלי להו. ובסכינא דאשכבתא בהא פליגי אביי ורבא, דאביי סבר הרי היא ככל סתם כלים דאמרי' בהו שהן עשויין להשאיל ולהשכיר, ורבא אמ' כיון דהיא מיפגמה קפדי עלה אינשי, וסתמה לאו להשאיל ולהשכיר קימא. (וזווא) [וזוזא] דסרבל' וסיפרא דאגדתא דאפיק מיתמי, משום דההוא (זווא) [זוזא] לא הוה מן הכלים המשובחין שלאומנין דקפדי עליהו לאושולינהו, אלא הרי היא כסתם כלים, וסיפרא דאגדתא נמי, מפני שלא היה ספר תורה דקפיד איניש עילויה, אמ' מסתמא הרי הן כשאר כלים דסתמיהו [לא] קפדי להשאיל ולהשכיר.
וסיפרא דאגדתא פירש המורה דוקא סיפרא דאגדתא שאין אדם עשוי ללמוד בו תדיר, אבל שאר ספרים אינן עשויין להשאיל ולהשכיר, לפי שמתקלקלין, כמו שמצינו במוצא ספרים לא ילמד בהן לכתחלה ולא יקרא אחר עמו, ויכול לומ' לקוחין הן בידי. ומסתייעת זו הסברא שלמורה ממאי דתנן המכיר כליו וספריו ביד אחרים, ויצא לו שם גניבה בעיר, ישבע כמה הוציא, ויטול, דודאי ההיא מתני' לא מיירא אלא בדברים שאין עשויין להשאיל ולהשכיר, שהחזקה מועלת בהן לומ' אתה מכרתו לי או נתתו לי במתנה, ומשום הכי בענן דוקא שיצא [לו] שם גניבה ובעל הבית שאינו עשוי למכור כליו, כדאמרי' התם, כדי שלא יוכל לטעון כן, שאילו היה מדברים העשויין להשאיל ולהשכיר, אע"ג דלא יצא לו שם גניבה בעיר, אילו אמ' ליה אני השאלתיו לך לא הוה נאמן, והוה שקיל ליה בלא (דמיה) [דמים], כי אמ' נגנב ממני [נמי] נאמן, ויהיב ליה דמיה ושקיל ליה, כיון דאודי ליה דלא השאילו לו אלא נגנב ממנו ונמכר לזה, הילכך לא מיתוקמא ההיא מתני' אלא בדברים שאין עשויין להשאיל ולהשכיר, וש"מ דספרים אין דרכן להשאיל ולהשכיר. ומאי דאמרי' בפ' נערה שנתפתתה [כתובות נ' ע"א] קרנו תרום בכבוד וצדקתו עומדת לעד, זה הכותב תורה נביאים וכתובים ומשאילן לאחרים, נראה לי דדוקא סיפרי תורה נביאים וכתובים הן שאינן עשויין להשאיל ולהשכיר, ואין דרך העולם להשאילן, מפני שדמיהן יקרים, וזה שמשאילן יש לו שכר גדול על כך, אבל סיפרי תלמ' כסיפרא דאגדתא דמו, וסיפרא דאגדתא אין טעמו מפני שאין אדם עשוי ללמוד בו תדיר, אלא מפני שאין דמיו יקרים, ואינו מקפיד עליו אם יתטשטש, כמו שקופד על ספר תורה, והא מעשים בכל יום שאדם רגיל להשאיל גמרות ופירושים אבל לא תורה נביאים וכתובים.
אמ' רב פפא ואפי' שומר נשבע. פי' אמתני' קאי, בראוהו שנכנס לתוך ביתו למשכנו שלא ברשות, שאפי' שומר הבית נאמן לישבע וזה ישלם, ואפילו אשת שומר נשבעת. בעי רב פפא שכירו ולקיטו מהו, תיקו. אמ' ליה רב יימר לרב אשי טענו כסא דכספא מאי, חזינן אי איניש דאמיד הוא או מהימן דמפקדי אינשי גביה, מישתבע ושקיל, ואי לא לא.
מתני' הנחבל כיצד היו מעידין אותו כול'. אמ' רב יהודה אמ' שמו' לא שנו אלא במקום שיכול לחבל בעצמו, אבל במקום שאין יכול לחבל בעצמו, נוטל שלא בשבועה. ודילמ' בכותל נתחכך, תני ר' חייה בשעלתה לו נשיכה בגבו ובין אצילי ידיו, ודילמ' לאחר אמ' ליה, דליכא אחר.
מתני' ושכנגדו חשוד על השבועה, אחד שבועת העדות, ואחד שבועת הפקדון, ואפי' שבועת (הפקדון ואפי' שבועת) שוא, היה אחד מהם משחק בקוביא ומלוה בריבית ומפריחי יונים וסוחרי שביעית, שכנגדו נשבע ונוטל, היו שניהם חשודין, חזרה שבועה למקומה דברי ר' יוסי, ר' מאיר אומ' יחלוקו.
ואחד שבועת הפקדון. פי' האי שבועת הפקדון אוקימנן בפ' הגוזל עצים [ב"ק ק"ה ע"ב] הכא במאי עסיקי' דקאי באגם, דלאו כפירה היא, סבר אישתמיט ליה עד דאזילנא ומייתינא ליה, והילכך לא עמד בחזקת גזלן להיות חשוד על השבועה משעת כפירה, עד שישבע לשקר, אבל אי אתו סהדי ואמרי דההיא שעתא דכפריה גביה הוה קאי, הוחזק גזלן בכפירתו, והוא חשוד לשבועה ולעדות וחייב באונסיו. ואפי' שבועת שוא. מאי אפי', לא מיבעיא קאמ', לא מיבעיא הני דאית בהו כפירת ממון, אלא אפי' הא נמי דכפירת דברים בעלמ' היא, לא [מהימן] (קמ"ל).
וליתני נמי שבועת ביטוי, כי קתני הני דמכי אישתבע בשיקרא מישתבע, אבל שבועת ביטוי דאיכא למימ' בקושטא מישתבע לא קתני. פירש המורה ואפי' עבר עליה, שכפאו יצרו, אינו חשוד בכך. ואינו נר' לי, דאי הכי הוה ליה לתלמ' למימ' הכי, כי קא חשיד הני מילי בשבועת שוא, אבל שבועת ביטוי דלהבא לא חשיד, ומדלא אמ' הכי, ואמ' לא קתני, ש"מ דחשוד הוא, והאי דלא קתני ליה משום דלא דמיא להנך דמתני', וכך מוכיח זה הלשון בכל מקום, דאע"ג דדינא חדא אית להון, משום דלא דמי להנך לא קתני ליה, כדאמרי' בריש בבא קמ' [ה' ע"א], ולעיל בפ' שבועות בתרא [כ"ד ע"ב], כי קתני איסור הבא מאיליו, איסור הבא מעצמו לא קתני, ודין אחד יש להם, וכך הם מתפרשים בכל התלמוד. וכך אמ' רבי' האיי זצוק"ל בספר משפטי השבועו' [ח"ב ש"ד], אין הפרש בין מי שישבע על מה שעבר, בין יאמר עשיתי, ובין יאמר לא עשיתי, והוא שקר, או אם ישבע שאעשה או לא אעשה, וישקר, כלל הכל דין אחד להם, וכולן פסולין. וכך אמ' גם רבי' משה זצו"ל בפ"ב דהלכו' טוען ונטען [ה"א, ב'] שחיבר, כל חשוד על השבועה אין משביעין אותו לא שבועת התורה ולא שבועה מדבריהם ולא שבועת הסת, ואפי' רצה התובע אין שומעין לו. אחד הנשבע לשקר שבועת ביטוי, או שבועת עדות, או שבועת פקדון, או שבועת שוא, הרי הוא חשוד על השבועה.
ואמ' רבי' משה באותו הפר' [ה"ד], היה החשוד שומר וטען שאבד הפקדון או שנגנב, אין שכנגדו יכול לישבע וליטול, שהרי אינו טוען ודאי שאכלו, לפיכך אם טען בעל הפקדון ואמ' בפני שלח יד בפקדוני או פשע בו, הרי התובע נשבע (בתפישת חפץ) [בתקנת חכמים] ונוטל. ומשמע מדבריו דכשאינו יודע לטוענו טענת ודאי שאינו יכול לישבע וליטול, מפסיד בעל הפקדון. ואינו נר' לי, אלא כיון שהוא חייב שבועה מן התורה ואינו יכול לישבע, מפני שהוא חשוד, משלם, ובודאי אילו הוה טעין התובע טענת ודאי, הוה משבעינן ליה, אבל השתא דלא ידע, משום הכי לא מפסדינן ליה, אלא אמרי' ליה לנתבע עליך שבועה מוטלת, וכיון שאינך יכול לישבע שלם.
עוד אמ' באותו הפרק [ה"ה], נתחייב החשוד שבועה מדבריהם, אם היה מן הנשבעין [ונוטלין] אינו יכול לישבע וליטול, אלא הנתבע שכנגדו ישבע הסת ויפטר, [וכן פוגם שטרו וכל כיוצא בו שהיה חשוד, או שטען הלוה שפרעו ואמר ישבע לי, הרי הנתבע נשבע היסת ויפטר] מן השטר. וזה הדין אינו נראה לי כלל, דפוגם שטרו (הוא) וכן מי שטען על השטר כי פרוע הוא, אותה השבועה אינה אלא תקנתא דרבנן, כדי להפיס דעתו של לוה, שמן הדין היה להיפרע בלא שבועה, כיון דנקיט שטרא בידיה, וחומר' עבדו ליה רבנן דאצרכוה שבועה, הילכך מצי אמ' ליה אי מהימנת לי בשבועתי מישתבענא לך, ואי לא, פירען בלא שבועה, והיאך נהפוך שבועתו על הלוה, והלא שבועתו של המלוה תקנתא דרבנן היא, וכבר פסקנו הלכה דתקנתא לתקנתא לא עבדינן, הילכך אם היה חשוד, פורע אותו בלא שבועה, ומחרימין בית דין סתם על מי שנפרע יותר מן הראוי לו.
<h2>דף מז.</h2>
היה אחד משחק בקוביא כול'. הא תו למה לי, תנא פסולי דאוריתא, וקתני פסולי דרבנן. ונראה לי שגם מלוה בריבית וסוחרי שביעית, אע"ג דאיסור תורה קא עבדי, אינן פסולין לעדות ולשבועה אלא מדרבנן, דהא לא חשיד[י] למישקל ממון אחרים אלא מרצונם, אבל לא שלא מרצונם, ורבנן הוא דפסלונהו. וכך פירש המו' בשלהי פרק קמ' דראש השנה [כ"א ע"א], וכך כתב גם ריב"א זצו"ל בפרק דיני ממונות בתרא, מלוה בריבית נראה בעיניי דלאו פסולא דאוריתא הוא, דלאו גזלן גמור הוא, דהא מדעתיה יהיב ליה ריבית, ואע"ג דאיסורא דאוריתא הוא, והוה ליה רשע דחמס, אפי' הכי אינו פסול מן התורה, דומיא דסוחרי שביעית דאיסורא דאורית' הוא ואפי' הכי אינו פסול אלא מדרבנן, דפשטיה דקרא עד חמס גזלן גמור משמע, דהוא ניהו דפסול מן התורה, דכי היכי דחשוד לגזול חשוד נמי ליטול שכר להעיד עדות שקר, אבל כל הני לא אמרי' מיגו דחשיד אממונא חשיד להעיד שקר, דכל הני לאו גזל הוא בעיניהם, משחק בקוביא ומלוה בריבית ומפריחי יונים מדעתיה יהיב ליה, וסוחרי שביעית נמי מהיפקירא קאזכו, או ממונם שעושין בו סחורה, תדע דהא בכל מקום מני להו בהדי פסולי דרבנן, ועוד תנן בראש השנה בסוף פרק קמ' [כ"ב ע"א], אילו הן הפסולין וכול', ואמרי' בגמ' זאת אומרת גזלן דדבריהם כשר לעדות אשה, אלמ' מלוה בריבית נמי גזלן דדבריהם הוא, והא דתניא לקמ' [סנהדרין כ"ז ע"א] אל תשת רשע עד, אל תשת חמס עד, אילו הגזלנין ומלוה בריבית, לאו משום דמלוה בריבית מהאי קרא נפקא לן, אלא אסמכת' דרבנן היא, דדמי לגזלן, אבל עיקר קרא לא אתא אלא לגזלנין, וכל שכן לוה בריבית ומשומד לוכל נבלה, בין לתיאבון בין להכעיס, ואינו פסול אלא מדרבנן, ונפקא [מינה] דכשרין לעדות אשה.
היו שניהן חשודין כול'. אמ' ליה רבא לרב נחמן היכי תנן, אמ' ליה לא ידענא. הילכתא מאי, אמ' ליה לא ידענא. איתמ' אמ' רב יוסף בר מניומי אמ' רב נחמן ר' [יוסי] אמ' יחלוקו. וכן תני רב זביד ביר' הושעיה ר' יוסי אומ' יחלוקו. עבד רב נחמן עובדא כר' יוסי דאמ' יחלוקו.
חזרה שבועה למקומה. היכן חזרה, אמ' ר' אמי רבותינו שבבבל אמרו חזרה שבועה לסיני, רבותינו שבארץ יש' אמרו חזרה שבועה למחוייב לה. פי' חזרה שבועה לסיני, שהשביע [הקב"ה] את יש' על לא תגזול, והוא יפרע מן הכופר ממון לחברו, אבל בית דין אין נזקקין לא לשבועה ולא לפירעון. וחזרה שבועה למחוייב לה הוא על זה שהודה במקצת, וכיון שהוא חשוד ואינו יכול לישבע, משלם.
אמ' רב פפא רבותינו שבבבל, רב ושמואל, שבארץ יש', ר' אבה. [רבותינו שבבבל] רב ושמואל, דתנן וכן היתומים לא ייפרעו אלא בשבועה, והוינן בה, יתומים ממאן, אינימא מלווה, אבוהון שקיל בלא שבועה, ואינהו בשבועה, אלא הכי קאמ' וכן היתומים מן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה, רב ושמואל דאמרי תרויהו לא שנו אלא שמת מלוה בחיי לוה, אבל מת לוה בחיי מלוה, כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה, ואין אדם מוריש שבועה לבניו. רבותינו שבארץ יש' ר' אבה, דההוא גברא דחטף נסכא מחבריה, אתא לקמיה דר' אמי, ויתיב ר' אבה קמיה, אייתי חד סהדא דמיחטף חטפה מיניה, אמ' ליה אין חטפי ודידי חטפי, אמ' ר' אמי היכי נידיינוה דייני להאי דינא, נימ' ליה זיל שלם, ליכא תרי סהדי, ניפטריה, איכא חד סהדא, נישתבע, כיון דאמ' חטפי, הוה ליה כגזלן, אמ' ליה ר' אבה אם כן הוה ליה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע, וכל מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע משלם. פי' ר' אבה סבר מי שנתחייב שבועה ואינו יכול לישבע אינו נפטר מיד חברו עד שישלם, כגון נסכא, דאיכא עד אחד, וקימ' לן דעד אחד מחייבו שבועה, וכיון שזה אינו יכול לישבע, שהרי מודה שחטף, משלם. וכן אם אמ' אני חייב לך חמשים, וחמשים איני יודע, כיון שהודה במקצת, נתחייב שבועה על השאר, ומתוך שאינו יכול לישבע שהרי אומ' איני יודע, משלם. וכן החשוד על השבועה שנתחייב שבועה, ומתוך שאינו יכול לישבע, מפני שהוא חשוד, משלם. וכל שכן יתומי הלוה שנתחייבו ממון ליתומי המלוה, כפי מה שמוכיח שטרם, שאינן נפטרין מהן עד שישלמו, ואינן יכולין להיפטר על ידי תואנת השבועה שנתחייב המלוה להם ואין בני המלוה יכולין לעשותה, שאותה השבועה לא נתחייב המלוה אלא בתקנת חכמ', והילכך נשבעין הן שבועת היורשין ונוטלין.
ורב ושמואל סבירא להו אע"פ ששבועת המלוה היא תקנתא דרבנן, אין מוציאי' ממון מיתומי הלוה בלא אותה השבועה, וכיון שאין בני המלוה יכולין לישבע, פטורין אילו מלשלם. והשתא אילו, שהיו חייבין מן הדין לשלם כפי השטר, אין מוציאין ממון מידם עד שיתברר הדין וישבע המלוה שבועה שתיקנו לו חכמ', אילו, שלא נתחייבו אלא שבועה, כל שכן שלא נוציא ממון מידם עד שיביא התובע ראיה, והילכך אם היו שניהם חשודין פטור הנתבע מלשלם, דכשלא היה גם התובע חשוד תיקנו לו חכמ' לישבע וליטול, עכשיו שגם הוא חשוד, פטור. ובעד אחד דנסכא נמי פטור, כיון שאינו יכול לישבע, שאם היה מכחיש את העד היה נשבע, עכשיו שאינו מכחישו, פטור לגמרי, ולא אמרי' ישבע שכנגדו ויטול, כדאמרי' גבי חשוד, משום דהחשוד נתחייב ממש שבועה מדאוריתא, ומפני שהוא חשוד היפכו אותה על התובע, אבל זה לא נתחייב שבועה ממש, שהרי לא הכחיש את העד, הילכך פטור לגמרי. וכן האומ' וחמשים איני יודע, פטור לגמרי, ולא אמרינן ישבע שכנגדו ויטול, כדין החשוד, שהחשוד נתחייב ממש שבועה, אבל זה לא נתחייב ממש, שהרי לא כפר ממש, אלא אמ' איני יודע.
וקשיא לי, היכי מצו רב ושמואל למיפטר באיני יודע, והתנן בפ' השואל [ב"מ צ"ז ע"ב], זה אומ' שאולה מתה, ביום שהיתה שאולה מתה, בשעה שהיתה שאולה מתה, והלה אומ' איני יודע, חייב. ואותבינן מיניה לרב נחמן דאמ' מנה לי בידך והלה אומ' איני יודע פטור, ואוקמה כגון יש עסק שבועה ביניהן, כדרבא, דאמ' רבא מנה לי בידך והלה אומ' אין לך בידי אלא חמשים, והשאר איני יודע, מתוך שאינו יכול לישבע, משלם. והשתא רב ושמואל דפטרי אף בהא, במאי מוקמי לה. ויש לומ' דמשום הכי לא מותבינן מינה לרב ושמואל, דסבירא להו כרב הונא דמחייב באיני יודע בלי שום הודאה במקצת, דבריא ושמא בריא עדיף, ומשום הכי אייתי סייעתא רבא לר' אמי ממאי דתניא שבועת יי' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים, דמוקמינ' לה בדטעני איני יודע, ומדתני שבועת יי' תהיה בין שניהם, אלמ' כרב נחמן סבירא ליה להאי תנא, וכגון שהודה במקצת, דאי כרב הונא מה שבועה שיכא התם, כי אם תשלומין, אלא ודאי כרב נחמן סבירא ליה, ומדתני ולא בין היורשין דייק דאבוהון בכי האי גונא מיחייב, אלמ' כל המחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם, ושמו' אוקי קרא כשמע' בן טרפון, ובריתא ודאי פליגא עליה ולא שמיעא ליה, וכי היכי דמוקמיה שמואל כך צריך לאוקומיה רב הונא, דלא ליקשי ליה קרא. ובעד אחד דנסכא, ובאיני יודע, דקא מחייב ר' אבה לשלם, נראה לי דבלא שבועת מי שכנגדו חייב לשלם, דאם איתה דצריך מי שכנגדו לישבע וליטול, הוה תנינן להו במתני' גבי נשבעין ונוטלין, אלא מדלא תנינן להו, ש"מ דבלא שבועה שקלי. וכך אמ' רבי' משה זצוק"ל בפ' ד' דהילכו' טוען ונטען [ה"ז], שחייב לשלם בלא שבועת מי שכנגדו. וגם רבי' האיי זצו"ל [משפטי שבועות ח"א ש"א] לא הביאם בכלל הנשבעין ונוטלין, מכלל דסבירא ליה דמשלמין בלא שבועת מי שכנגדן.
ואי קשיא, מאי שנא הני מחשוד על השבועה, הרי חשוד על השבועה נתחייב שבועה ואינו יכול להישבע מפני שהוא חשוד, ואפי' הכי אינו משלם אלא בשבועת מי שכנגדו. תשוב', החשוד על השבועה לפי טענתו יכול הוא לישבע, כגון שטען אני חייב לך חמשים, וחמשים אחרים איני חייב לך, דכיון דקא טעין טענה ברורה, יכול הוא לישבע, אלא שחכמ' לא האמינוהו בשבועתו, הילכך דין הוא שישבע מי שכנגדו ויטול. אבל הני, לפי דבריהן אין יכולין להישבע, אפי' אם נרצה להניחם לישבע, שזה הודה ואמ' אין חטפי, ואינו יכול [לישבע] להכחיש את העד, וזה אמ' איני יודע, ואינו יכול לישבע כמה שכופר, הילכך כיון שאינו יכול לישבע משלם בעל כרחו בלא שבועת מי שכנגדו.
וממילתיה דשמואל דאמ' אין אדם מוריש שבועה לבניו, מהאי טעמ' דאמינא הכא, לא הויא סייעתא לרבי' משה בחשוד הפוגם שטרו, דלא תימ' הלא המלוה לא נתחייב שבועה לבני הלוה אלא בתקנת חכמ', ואפי' הכי כיון שאין בניו יכולין לעשותה הפסידו, גבי פוגם נמי אע"ג דלא נתחייב שבועה אלא בתקנת חכמ', כיון דהוא חשוד ואינו יכול לישבע מפסיד. לאו מילתא היא, מהאי טעמ', דהתם (בפני) [בבני] המלוה אם ירצו בית דין להשביעם שלא נפרע אביהם, אינם יכולין, הילכך הפסידו, אבל גבי חשוד, אם ירצו בית דין להשביעו ולהאמינו יכול הוא לישבע שלא נתן לו אלא כך וכך, אלא בית דין הוא שאין מניחין אותו לישבע, הילכך אפי' שמו' מודה דאינו מפסיד בכך.
ואמ' רבי' משה בפ' ד' דהילכו' טוען ונטען [ה"ח], מנה יש לי בידך, והרי עד אחד מעיד עליו, והנטען אומ' כן הוא, אבל אתה חייב לי כנגד אותו מנה, הרי זה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם, ומפני מה אינו יכול לישבע, שהרי הוא מודה במה שמעיד בו, ואין הנשבע בהעדאת עד אחד נשבע עד שיכחיש את העד ויכפור בעדותו וישבע על כפירתו. וזה הדין אינו נר' לי כלל, דאפי' אם באו שנים והעידו שלוה, והוא אומ' אמת כי לויתי, אבל הוא חייב לי כנגד אותו החוב, נאמן, דמיגו דאי בעי אמ' פרעתי הוה נאמן, כדקימ' לן המלוה את חברו בעדים אינו צריך לפורעו בעדים, כי אמ' נמי שהוא חייב לי כנגד אותו החוב, נאמן, וכיון שבשני עדים נאמן, כל שכן בעד אחד, ולא דמי לר' אבה. דהתם אילו אתו תרי סהדי ואמרי דחטף, לא מהימן לומ' דידי חטפי, ובעד אחד הוה ליה מחוייב שבועה, אבל הכא דבשני עדים נאמן, כל שכן באחד.
<h2>דף מז:</h2>
מתני' וחנוני על פנקסו כול'. פי' אם אמ' ראובן לחנווני תן לבניי סאתים חיטים, ולפועליי בסלע מעות שאני חייב להם, ואני אפרעך, ולמחרת בא החנווני על ראובן ואומ' עשיתי שליחותך ופרעתי בעלי חוביך, תן לי הדמים, והן באים על ראובן ואומ' פרע (אותו) [אותנו], ובפריעת החנוני כופרים, בזה תיקנו חכמ' שישבע החנוני בתפישת חפץ שנתן להם, ויטול מראובן, מפני שראובן שחלה עליו השבועה אינו יכול לישבע שלא נתן להם, שאינו יודע הוא אם נתן ואם לא נתן, ומשבועת בניו ופועליו שנשבעין כי לא נטלנו אינו מפסיד החנווני, שיכול לומר לו מה יש לי לעשות עם אילו, אותך הייתי מאמין בשבועה, אם היית יכול לישבע, אבל אילו איני מאמינם, ואינם בעלי דיני, ומה לי לקבל מהם שבועה, אתה הפסדתה לעצמך שהאמנתם עליך, שהיה לך לומ' לי אל תתן להם אלא בעדים, הילכך תיקנו לו להישבע שנתן להם, וייפרע מראובן שציוהו ליתן. ולא אמרי' לימ' ליה בעל הבית לחנוני לתקוני שדרתיך ולא לעוותי, דאיבעי לך למיפרעי' בסהדי כי היכי דלא מצו למיכפר, אלא כיון דבעל הבית לא אמ' ליה לחנווני הכי, הימנונהו עילויה, ומשום הכי לא הוי ליה לחנוני לאיזדהורי בהכי. וכך אמ' גם רבי' יצחק זצו"ל בפ' הכותב, דאי לא אמ' ליה פרעינהו באפי סהדי, לא מיחייב למיפרעינהו בסהדי, ואסתייע מהדא דחנוני. והכי נמי אמרי' בריש שנים אוחזין [ב"מ ג' ע"א], התם הינו טעמ', דחנוני אמ' ליה לבעל הבית אנא שליחותא דידך עבדי, מאי אית (לך) [לי] גבי שכיר, אע"ג דקא מישתבע לי לא מהימן לי, את הימנתיה דלא אמרת לי באנפי סהדי הב ליה.
ובניו ופועליו, אע"פ שאינו מן הדין להשביעם כלל, אלא ליטול בלא שבועה, שאומ' לו אם החנוני כופר לך מה לנו עמכם, הלא [לא] ציויתנו בפניו ליפרע ממנו, ואם כל אדם רוצה לומ' לך אני פרעתי אותם בשבילך, יש עליו שבועה, אפי' הכי כיון שנשבע החנוני שנתן להם, החמירו עליהן חכמ' לישבע בתפישת חפץ שלא נטלו ממנו כלום, ונפרעין מבעל הבית. ובשבועת החנווני אינן מפסידין, שאומ' לו אינו נאמן לנו בשבועה, ואינו בעל דינינו, ואתה הפסדתה לעצמך שלא אמרתה לו אל תפרעם אלא בעדים. ואפי' לר' יהודה דבעי גבי שכיר ונגזל ונחבל הודאה במקצת, הכא מודה, ולא פליג, דהתם דטעין בעל הבית טענת בריא, הוה בעי (טענה) [הודאה] במקצת, אבל הכא דלא ידע בעל הבית אי פרעינון אי לא, מישתבעי ושקלי מיניה, דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה.
וכל זה הדין הוא כשלא אמ' ראוב' לבניו ולפועליו הפרעו מן החנוני, אבל אם אמ' להם היפרעו מזה, וקיבלו עליהם, זה לפרוע ואילו להיפרע, כבר נפטר בעל הבית, ואם יש כפירה בין החנוני ובין הפועלין דינם ככל אדם, להישבע החנוני שהוא הנתבע בשבועה, אם בתפישת חפץ, אם בשבועת הסת, שפרעתי אתכם, ומפסידין הפועלין, ואינם יכולין לחזור על בעל הבית ולומ' אינו נאמן לנו זה בשבועה, שהרי הם קיבלוהו עליהם, ומשקיבלוהו האמינוהו, והחנוני נוטל מבעל הבית בלא שבועה, שהרי כבר נשבע לבניו ולפועליו. וה"ג בירושלמי, הדא דתימר בשלא העמידן אצלו, אבל אם העמיד הפועלים אצל החנוני אין בעל הבית חייב לפועלים כלום, כהדה כדמר ר' יודן ביר' שלום סמכון כתפייה גבי קפיליה אתון ומרון דלא יהב לן, אתא עובדא קומי ר' שמי אמ' מה אילו דייתי קפיליה ויימר דיהבית (ליה) [לית] סופון דאילן ודאילן מיסב, אלא יסבון מיניה.
ומאי דתנן בפ' המקבל [ב"מ קי"א ע"א] לגבי שכיר, המחהו אצל החנוני או אצל השולחני אינו עובר עליו, ופליגי עלה רב ששת ורבא, דרב ששת אמ' כי היכי דאינו עובר הכי נמי אינו חוזר השכיר על בעל הבית, ורבא אמ' מיעבר הוא דלא עבר, הא מיהדר הדר, ופסקי רבואתא הלכה כרבא, התם לאו בכפירה ביניהן עסיקי', אלא כגון שהחנוני הוא גברא אלמא ואינו רוצה לפורעו, התם אמ' רבא דחוזר על בעל הבית, אבל אם יש כפירה ביניהם, שטוען לו החנוני שפרעתיך, אינו יכול לחזור עליו, שאומ' לו בעל הבית הנה החנוני נשבע שפרעך, לך הידיין עמו, ואינו יכול לומ' לו השכיר, אינו נאמן עלי בשבועה, שהרי קיבלו מתחילה, ומשקבלו מתחילה האמינו, ואינו נפטר מכפירתו עד שיפרש שאם יכפרני שלא יהא נאמן עלי בשבועה ואני חוזר עליך, אבל כל זמן שלא פירש לו כן, כיון שקיבלו עליו להיפרע ממנו מפסיד בשבועתו.
וראיתי לרבי' יצחק זצו"ל דאמ' התם על דברי רבא, ואי קשיא לך הא דאמרי' בגיטין בפירק' קמא, אמ' רב הונא אמ' רב מנה לי בידך תנהו לפל' במעמד שלשתן קנה, דאלמ' לא מצי למיהדר, התם מנה לי בידך קאמ' ליה, דקא מקנה ליה [להאי] מאי דאית ליה גביה דהאיך, אבל הכא לית ליה גבי חנוני מידי דמקנה ליה להאי, אלא בהקפה הוא דבעי מיתן ליה, הילכך כי לא יהיב ליה חנוני מצי למיהדר על בעל הבית. ואי קשיא לך הא דאמרי' בגמ' דבני מערבא בענין חנוני על פינקסו, הדה דתימר בשלא העמידן אצלו, אבל אם העמיד הפועלים אצל החנוני אין בעל הבית חייב לפועלים כלום, דאלמ' קנו ואע"ג דלית ליה לבעל הבית גבי חנוני כלום, בני מערבא כרב ששת סבירא להו דאמ' אינו חוזר, וליתה. וכך כתב גם רבי' משה זצו"ל בפ' י"ו של הילכות מלוה ולוה [ה"ה], והעמיד מתני' דחנוני דוקא בהקפה, אבל אם היה החנוני חייב לו, אינו יכול לחזור. ובמה שהעמיד מנה לי בידך בדאית ליה מנה גביה, יפה אמ', דהא מנה לי בידך קאמ', ודוקא אם אית ליה מנה גביה קנה דלא מצי בעל הבית דהוא הנותן למיהדר ביה, אבל אי לית ליה מצי למיהדר ביה. אבל מה שהעמיד מתני' דהמחהו בהקפה בלחוד, אינו נראה לי, דמתני' סתמא קתני, בין בהקפה בין בדאית ליה, ואין אנו צריכין להדחק ולהעמידה בדלית ליה זוזי גביה, דאע"ג דאית ליה זוזי גביה אמ' רבא דחוזר השכיר על בעל הבית. וקושית תנהו לפל' במעמד שלשתן, ליתה, דההוא קנה דהתם דלא ליהדר ביה בעל הבית הנותן הוא, ואשמעינן דבלא קנין ובלא כלום קנה המקבל את המנה, והיא הילכת' בלא טעמ' כדמפרש בבבא בת', וליכא למישמע מהתם כלל דלא מצי למיהדר מקבל המתנה על בעל הבית, דלאו בחזרה דידיה מיירי. ועוד, מאי הדרה שייך ביה, והא מתנה יהביה ניהליה, ואי לא בעי חנוני למיתב ליה היכי מצי למיהדר על בעל הבית, יכיל למימ' ליה לא אקניתי לך אלא ההוא מנה, זיל דון עמיה. ואע"ג דילפינן הלואה ממתנה, שכיון שאמ' לו תנהו לפל' במעמד שלשתן תו לא מצי (למיהדביה) [למיהדר ביה], התם בבעל הבית דהוא הנותן עסיקי', ואילו הוה אמ' רבא הדרה לגבי בעל הבית, ולאו אשכיר, הוה שייך ודאי לאקשויי מהך להא, אבל כיון דרבא מיירי בשכיר, והתם מיירי בבעל הבית, ליכא בה שום פירכא. ולדמויי הדרה דשכיר להדרה דבעל הבית ולמילף מינה אי איפשר, דלא דמו, דאילו בשכיר אנן סהדי דעל מנת כן קבליה כי היכי דליתיב ליה, מה דלית למימ' לגבי בעל הבית דעל מנת כן יהביה ליה.
וקושיית בני מערבא נמי ליתה, ולא איצטריך לאוקומה כרב ששת ודלא כרבא, דאפילו כרבא אתיא, דמאי דאמ' רבא חוזר השכיר אצל בעל הבית, כגון שהמחהו אצל החנוני, והחנוני אלם ואינו רוצה לפורעו, חוזר השכיר אצל בעל הבית, ואינו יכול לומ' לו בעל הבית סברת וקבילת, שעל מנת זה קיבלו עליו השכיר כדי שיפרענו, ואם לאו לחזור עליו. אבל בזמן שהחנוני אומ' פרעתיו, ונשבע לו שפרעו, אינו יכול לחזור על בעל הבית, כגמ' דבני מערבא, שהרי נשבע לו שפרעו, ואינו יכול לומ' לא מהימן לי חנוני בשבועה, דמדקבליה עילויה הימניה. ומה דאומ' בגמ' דבני מערבא אבל אם העמיד הפועלין אצל החנוני אין בעל הבית חייב לפועלים כלום, כגון דאישתבע להון חנוני דפרעינון הוא, אבל אי לא בעי למיפרעינון, ודאי הדרי על בעל הבית, כרבא, דהאי אם העמיד דומיא דשלא העמידן הוא, מה שלא העמידן בשבועה, דאע"ג דאישתבע להון חנוני לא שקלי מבעל הבית, אף אם העמיד בשבועה, דאי אישתבע להון חנוני לא שקלי מבעל הבית, ולעולם אי לא אישתבע להו חנוני ולא בעי למיפרעינון הדרי לגבי בעל הבית. וגמ' דבני מערב' אפי' אליבא דרבא היא. וגם רבי' חננאל זצו"ל אמ' התם בפ' המקבל והילכת' כרבא, דאשינויי דרב ששת לא סמכינן, וכי האי גונא שנינו שניהן נשבעין ונוטלין מבעל הבית. ואינו נראה לי דכשהמחהו לשכיר אצל החנוני דשניהן נשבעין ונוטלין מבעל הבית, ולא חש לגמ' דבני מערבא, ולדיוקא דמתני' דתני אמ' לחנוני, ולא תני נמי ולפועלין שייפרעו ממנו. ואם כן הוא, דאפילו כשהמחהו מישתבע שכיר ושקיל, ליתני נמי גבי נשבעין ונוטלין והנמחה אצל החנוני נשבע ונוטל, אלא ודאי מדלא תנייה, ש"מ דאינו נשבע ונוטל, אלא מפסיד בשבועת החנוני. וכשלא המחהו דמישתבע ושקיל חומרא היא ליה, דמן דינא ליכא עליה אפילו שבועה, דהא לא אודעיה, כדפרישית, ולהכי לא תנייה.
איתמר שתי כיתי עדים המכחישות זו את זו, אמ' רב הונא זו באה בפני עצמה ומעידה, וזו באה בפני עצמה ומעידה, פי' מכחישות זו את זו, שנים אומרים הלוה ראוב' מנה לשמע', ושנים אומ' לא הילוה, כגון שאומ' עמנו היה המלוה או הלוה באותו יום שאתם מעידים, שאין זו הזמה אלא הכחשה, אמ' רב הונא זו באה בפני עצמה ומעידה, בעדות אחרת, וכן זו, ואע"פ שהאחת פסולה, אין לך לפסול לא זו ולא זו הואיל ואינך יודע אי זו מהן פסולה. אבל אחד מכת זו ואחד מכת זו אינן נאמנין בעדות אחת, דממה נפשך אחד מהן פסול, והינו דנקט כי האי לישנא, זו באה בפני עצמה ומעידה, ורב חסדא אמ' בהדי סהדי שקרי למה לי, הואיל והאחת פסולה, אין אחת מהן נאמנת לשום עדות.
שני מלוין ושני לוין ושני שטרות, הינו פלוגתיהו, פי' אחת משתי כיתות האלו חתומה על זה, והשנייה חתומה על זה, הינו פלוגתיהו, לרב הונא שני השטרות כשרים, לרב חסדא שניהן פסולין. מלוה ולוה ושני שטרות, יד בעל השטר על התחתונה, פי' שני שטרות של שתי הלואות על חברו, ואחת מהן חתומה על זה, ואחת מהן חתומה על זה, יד בעל השטר על התחתונה, בין לרב הונא בין לרב חסדא אין חלוקין בזה, שהרי בא עליו מכח שתי כיתות, אחת כשרה ואחת פסולה, ואין אתה יכול לפסול את שתיהן, ולא להכשיר את (שניהן) [שתיהן], הילכך שטר הקטן שבהן גובה הימינו, והגדול יפסיד, לפי שאומ' לא זו היא הפסולה, דמספיקא לא מפקינן ממונא מיניה, אבל ממה נפשך הקטן יגבה, דיש בכלל מאתים מנה.
שני מלוין (ומלוה) [ולוה] אחד הינו מתני', פי' שני מלוין הוציאו איש שטרו על לוה אחד, ואחת משתי כיתות הללו חתומה בזה, ואחת בזה, לא קמיבעיא לן מאי קאמ' רב הונא בה, דהינו מתני' דקתני שניהן נשבעין ונוטלין מבעל הבית, ואע"פ שאנו יודעין שאחד מהן שקר, אין אנו יכולין להפסיד את אחד מהן, ונזקקין להן בית דין להגבותן, והכי נמי לרב הונא דאית ליה גבי שני מלוין ושני לוין זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה, הוא הדין לשני מלוין ולוה אחד, ואע"פ שממה נפשך הלוה העני הזה לוקה באחד מן השטרות הללו עלידי עדות פסולה, אין אתה יכול להפסיד את אחד מן המלוין, שאינך יודע איזהו הפסול. וכתבו רבי' האיי [משפטי שבועות ח"ב ש"ה] ורבי' יצחק זצו"ל דשניהן נשבעין ונוטלין, כי מתני'. ואינו נר' לי, דכיון דרב הונא אמ' זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה, מאיזה כח נוכל להשביעם, אילו הות כיתא חדא בלחוד מי הוה משבעינן (לה) [ליה], הכא נמי לא שנא, אלא כיון שבחזקת כשרים הם העדים, גובה בלא שבוע'. והאי דאמ' הינו מתני', לא שיהו נשבעין, אלא שהלוה לוקה ומפסיד בשניהם, כמו שבעל הבית לוקה בחנוני ופועלין, אבל לעניין שבועה אינן שוין, דכיון דנקטי שטרא, כל אחד גובה בלא שבועה, ואילו היו צריכין שבועה, הוה תני להו תנא דמתני' כדתני חנוני על פינקסו, ומדלא תני להו, ש"מ דגובין בלא שבועה, ואינן צריכין אלא לקיומי שטריהו, אך אם יטעון עליהן דשטרא פריעא הוא כדרב פפא, אבל לא לויתי, גובין בלא שבוע'.
שני לוין ומלוה אחד מאי, תיקו. פי' הוציא המלוה זה ב' שטרות על שני לוין, זו חתומה בזה, וזו חתומה בזה, מאי אמ' רב הונא בה, מי אמרי' כיון דחד גברא מייתי להו לקמ', לא מיזדקיקינן ליה, דמה נפשך בשט' פסול הוא בא לפנינו, או דילמ' כיון דעל שני לוין הוא מוציאם, זו באה ומעידה, וזו באה ומעידה. ולרב חסדא לא איבעיא לן, דהא אפי' בשני מלוין ושני לוין ושני שטרו' פסיל, וכל שכן בשני (מלוין ולוה) [לוין ומלוה] אחד.
<h2>דף מח.</h2>
מותיב רב הונא בר רב יהודה אחד אומ' גבוה שני מרדעות, ואחד אומ' גבוה שלשה מרדעת, עדותן קיימת, אחד אומ' שלש ואחד אומ' חמש עדותן בטלה, ומצטרפין לעדות אחרת, מאי לאו בעדות ממון, פי' כל אחד מהן כשר להעיד אם אחר בעדות ממון, ואע"פ שידענו שהאחד פסול, וקשיא לרב חסדא. אמ' רבא לא, לאותה עדות, ומאי עדות אחרת דקתני, הכי קאמ' הוא ואחר מצטרפין לאותה עדות, דהוו להו תרי וחד, ואין דבריו שלאחד במקום שנים. פי' אם ימצא אחד שיאמר כמותו, נעשת כת אחרת מכוונת בעדות זו, ובטלו דברי המכחיש לפני אילו השנים. ורבי' יצחק זצו"ל פסק הלכה כרב הונא, חדא דרב הונא הוה רביה דרב חסדא, כדאמרי' בפרק הדר עם הנכרי [ערובין ס"ב ע"ב], אמ' רב יוסף ביעתא בכותחא בעאי מיניה דרב חסדא בשני דרב הונא, ולא אורי לי. ועוד דגרסי' בחזקת הבתים [ב"ב ל"א ע"א] בענין הנהו סהדי דאיתכחוש באכילתא, לימ' רב נחמן כרב הונא ורבה כרב חסדא, ואמרי' אליבא דרב חסדא כול' עלמ' לא פליגי דלית להו דרב חסדא, השתא לעדות אחרת לא מהימני, לאותה עדות מיבעיא, אלמ' בין לרבה בין לרב נחמן ליתה לדרב חסדא. ורבי' האיי זצוק"ל פסק הלכה כרב חסדא בספר משפטי השבועות [ח"ב ש"ו] שחיבר, משום דרבא קם ליה כותיה, דפריק כותיה. ואינו נרא' לי, דאע"ג דפריק כותיה, יש לומ' דלא סבירא ליה כותיה, אלא סברא בעלמ' קאמ', דמהכא לא מצינן לאקשויי ליה, דמצי לפרוקי הכי, ובכמה דוכתי אמרי' הוא מותיב לה והוא מפרק לה, ואע"ג דלא סבירא ליה כותיה הוא מפרק אליבא דידי'. וראיתי שהוכיחו דרבא סבירא ליה כרב הונא, מדאמ' בפ' מרובה [ב"ק ע"ב ע"ב] ובפ' דיני ממונות בתרא [סנהדרין כ"ז ע"א] גבי עד זומם, חידוש הוא מאי חזית דסמכת אהני, סמוך אהני, ואמאי אדרבה האי דמכשרי למזים הוא חידוש, אבל האי דפסלי למוזם לאו חידוש הוא, דאפי' בהכחשה פסלינן תרויהו לרב חסדא, אלא ודאי כרב הונא סביר' ליה, ואע"ג דמתרץ לרב חסדא, אליבא דידיה הוא דמתרץ, וליה לא סבירא ליה.
מתני' אמ' לחנוני תן לי בדינר פירות כול'. פירש המורה שבועת הסת. וקשיא לי, דהא שבועת הסת לא היתה בימי התנאים, כאשר אמרו כל הגאונים וכמו שפירש המורה בסוף האי פירקא [מ"ט ע"ב], ואילו היתה שבועת הסת בימי התנאים, ה[י]כי הוה תני התם [לעיל ל"ח ע"ב] במנה לי בידך והלה אומ' אין לך בידי כלום פטור, והכא תני ישבע, אלא ודאי לא היתה שבועת הסת בימי התנאים, כי אם שבועה בתפישת חפץ. וקשיא לי, אמאי תקינו רבנן הכא שבועה בתפישת חפץ, והא כופר בכל, ובכופר בכל שנינו שהוא פטור, אלא שרב נחמן תיקן לו לבסוף שבועת הסת, ומאי שנא משאר הכופרין. ויש לומר אע"ג דכל כופר בכל פטור, הכא חייב, דכיון דטענה וכפירה מיד היא, ולא לאחר שעה, חזקה לא היה תובע לו החנוני הדינר אם לא היה חייב לו, וכן בעל הבית לא היה תובעו הפירות אם לא היה חייב לו, והאי דקא כפר ליה אישתמוטי הוא דקא מישתמיט ליה, משום הכי תיקנו לו חכמ' שבועה, אבל בכל כופר שאין הטענה מיד בשעת מתן מעות, אלא לאחר זמן, לא תיקנו לו שבועה, אלא פטור לגמרי, ואין לבי סומך עליו. והנכון בעיני לפרש מתני' כגון דאיכא הודאה במקצת, ותנא דלא תנא הודאה במקצת, לא דק, משום דלא אתא לאשמועינן הכא דין מודה במקצת וכופר בכל, אלא לאשמועינן דבהא אין חנוני נשבע ונוטל, אלא דינו ככל אדם, ולאשמעינן נמי דבעל הבית חייב שבועה ולאפוקי מדר' יהודה, ולהכי לא טרח למיתני הודאה במקצת הטענה, דכבר אשמעינן דין מודה במקצת וכופר בכל בפירקין דלעיל, ומילתא פשיטות' היא לתנא ולא איצטרי' תו למיתנייה, וכל עיקרו לא בא אלא לומ' שעל כל מי שכופר ונפלה לו שבועה חייב לישבע, ולא פטרינן ליה לבעל הבית משבועה משום חזקה דר' יהודה.
ר' יהוד' אומ' כל שהפירות בידו כול'. פי' אתא לאיפלוגי ארישא, דקאמ' ת"ק ישבע בעל הבית שנתן לו את הדינר, ואמ' ר' יהודה דפטור משבועה, כיון שהוא תופש את הפירות, דחזקה יש לנו שאין החנוני דרכו ליתן את הפירות עד שיטול דינר, וחד טעמ' אית [ליה] לר' יהודה גבי חנוני וגבי שולחני, דאמ' אין דרך שולחני ליתן מעות עד שיטול דינר, וכדמפרש בגמ', והילכך כיון דנוהג העולם כך, וזה תובעו בדבר לשנות המנהג, ואומ' כי אני האמנתיך ונתתי לך, לא כל הימינו, ואע"פ שנפלה שבועה על בעל הבית, שהודה במקצת, פטור, אבל בשבועת חנוני ובשבועת השולחני מודה ר' יהודה (שכל) [שדינן ככל] אדם ונשבעין.
תניא אמ' ר' יהודה אימתי בזמן שהפירות צבורין ומונחין ברשות הרבים, ושניהן עוררין עליהן, אבל הפשילן בקופתו מאחוריו, המוציא מחברו עליו הראיה. פי' אע"ג דקימ' לן [ערובין פ"א ע"ב] דכל היכא דקאמ' ר' יהודה אימתי, ובמה, אינו אלא לפרש דברי חכמ', ולא פליגי, הני מילי היכא דלא חזינן בדוכתא אחריתי דפליגי, אבל הכא הא קא חזינן במתני' דפליגי, אם כן האי אימתי לא הוי אלא פירוש מילתיה דר' יהודה, והכי קאמ' ר' יהודה לרבנן, אימתי צריך לישבע בעל הבית שנתן לו את הדינר כדקאמריתו, בזמן שהפירות צבורין ומונחין ברשות הרבים, ואע"פ שמשכם בעל הבית לרשותו, אכתי לא מיפקע משבועתו, שדרך החנוני לעשות כן, אבל אם הפשילן בקופתו לאחריו, פטור משבועה, שאין דרך החנוני להניחו ליטול הפירות עד שיתן לו את הדינר, אבל רבנן סברי בין כך ובין כך ישבע בעל הבית שנתן לו את הדינר, ודוגמתו בפ' לפני אידיהן. וראיתי כת' שגם רבי' תם הוקשה לו לפרש שבועת הסת, ואמ' דהיכא דהוליך בעל הבית הפירות בביתו והחנוני תובעו את הדינר, פטור, כדין כל טענות דעלמא, וכן כששם החנוני הדינר בתוך אמפלי שלו, ובעל הבית תובעו הפירות, פטור, ומתני' כגון שמדד החנוני הפירות לתוך קופתו שלבעל הבית, ולא הפשילה עדין לאחריו, ושניהן עוררין עליהן, כדמפרש בגמ' בבריתא, ושבועת בעל הבית כדי ליטול, ולא להיפטר, דכיון דיצאו הפירות מחזקת החנוני, אע"פ שלא באו עדין לרשותו של בעל הבית, נשבע ונוטל. וכן הדינר לא שם אותו החנוני לתוך האמפלי, אלא מונח לפניהם בחנות, וכיון שיצא מחזקת בעל הבית, אע"פ שלא בא בחזקת החנוני, נשבע ונוטל. ותדע דכוליה פירקין עד ואילו נשבעין שלא בטענה, מיירי בנשבעין ונוטלין, ואימתי דר' יהודה בא לפרש דברי חכמ', דאימתי חלוקין עלי ומצריכין אותו שבועה, כשצבורין ומונחין ברש' הרב', ושניהן עוררין עליהן, שעדין לא באו לרשותו של בעל הבית, אבל אם הפשילן בקופתו לאחריו, והחנוני תובעו הדינר, מודים לי רבנן דפטור בעל הבית משבועה, שהמוציא מחברו עליו הראיה. ופתרון נאה נראה לי ביותר. אבל בזה לא נראו לי דבריו, שאמ' כי ר' יהוד' פליג בין ברישא, דאמ' ת"ק ישבע בעל הבית, בין בסיפא דאמ' ת"ק ישבע חנוני, אלא ברישא הוה פטר ליה לבעל הבית, משום האי טעמ' דאין דרך החנוני ליתן פירות קודם שיטול דינר, ונוטל הפירות בעל הבית שלא בשבועה, ובסיפא לא היה מאמין החנוני בשבועה, מפני שטוען בשינוי מנהגו, אלא או יתן לו הפירות או לא יטול דינר. וזה אינו נראה לי, דודאי אילו היה שונה ר' יהוד' אין דרך החנוני ליתן פירות עד שיטול דינר, כמו ששנה גבי שולחני, הוה מצינן למימ' דבסיפא נמי פליג, אבל כיון דאמ' כל שהפירות בידו, היכי מצינן למימ' דבסיפא פליג, אטו פירות ביד בעל הבית הן, שתהא ידו על העליונה, והלא הוא אומ' שביד החנוני הם, אלא לאו ש"מ לא פליג אלא ארישא, אבל בסיפא מודה. ואם תאמר מאי שנא, והלא גם בסיפא יש שינוי מנהג, יש לומ' ברישא דאיכא תרתי, שינוי מנהג, וגם שהוציא החנוני הפירות מחזקתו, פליג ר' יהודה ופטר בעל הבית משבועה, אבל בסיפא, אע"ג דאיכא שינוי מנהג, כיון שבעל הבית הוציא הדינ' מחזקתו, לא פליג, אלא ישבע החנוני ויטול.
מתני' כשם שאמרו הפוגמת כתוב' כול'. יתומים ממאן, אילמ' מלווה, אבוהון שקיל בלא שבועה ואינהו שקלי בשבועה, פי' אין לפרש האי וכן היתומים, דקאי אכל הני דתני דאין נפרעין אלא בשבוע', שגם יתומיהן אינן נפרעין אלא בשבועת היורשין, דאם כן הוה ליה למיתני וכן יורשיהן לא יפרעו אלא בשבועה, השתא דתני וכן היתומים לא יפרעו אלא בשבוע', משמ' דאיתומים דעלמ' קאי, משום הכי דייק יתומים ממאן, אילימ' מלווה, השתא אבוהון שקיל בלא שבועה ואינהו לא שקלי אלא בשבועה, הכי קאמ' וכן היתומים מן היתומים לא ייפרעו אלא בשבועה.
רב ושמואל דאמרי תרויהו לא שנו אלא שמת מלוה בחיי לוה, אבל מת לוה בחיי מלוה, כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה, ואין אדם מוריש שבועה לבניו. שלחוה לקמיה דר' אלעזר שבועה זו מה טיבה, אמ' להן יורשין נשבעין שבועת היורשין ונוטלין. הדור שלחוה לקמיה דר' אמי, אמ' כל הכי שלחו לי ואזלי, אי אשכחינן בה טעמ' מי לא שלחינן להו, אלא א"ר אמי הואיל ואתא לידן נימא בה מילתא, עמד בדין ומת, כבר נתחייב מלוה לבני לווה שבועה, ואין אדם מוריש שבועה לבניו, לא עמד בדין ומת, יורשין נשבעין שבועת היורשין ונוטלין.
מתקיף לה רב נחמן, בי דינא מחייבי ליה שבועה, מעידנא דשכיב ליה לוה הוא דאיתחייב מלוה לבני לוה שבועה, אלא אמ' רב נחמן אם איתה לדרב ושמואל איתה, ואי ליתא ליתה. אם איתה איתה, אלמ' מספקא ליה, והא אמ' רב יוסף בר מניומי עבד רב נחמן עובדא כר' יוסי, פי' כר' יוסי דאמ' לעיל היו שניהן חשודין יחלוקו, ודמיא להא שאין אחד מהן יכול לישבע, אלמ' ליתה, דהא רב ושמואל אליבא דר' מאיר אוקימנא לעיל, דאמ' חזרה שבועה למקומה, ורב נחמן עבד עובדא כר' יוסי. לדבריו דר' אמי קאמ' ליה, וליה לא סבירא ליה.
מותיב רב הושעיה, מתה, יורשים מזכירים כתובתה עד עשרים וחמש שנה, הכא במאי עסיקי' שנשבעה ומתה. ת"ש נשא את הראשונה ומתה, את השנייה ומת הוא, השנייה ויורשיה קודמין ליורשי הראשונה, התם נמי שנשבעה ומתה. איקלע רב נחמן לסורא דפרת, עול לגביה רב חסדא ורבה בר רב הונא, אמרי ליה ליתי מר ניעקרה להא דרב ושמואל, אמ' להו איכפלי ואתאי למיעקרה להא דרב ושמואל, הבו דלא נוסיף עלה, דאמ' רב פפא הפוגם שטרו ומת, יורשין נשבעין שבועת היורשין ונוטלין, פי' ודלא כרב ושמואל דאמרי אין אדם מוריש שבועה לבניו.
<h2>דף מח:</h2>
ההוא דשכיב ושבק ערבא, תבעו ליה בני מלוה, סבר רב פפא למימר האי נמי דלא נוסיף עלה הוא, פי' ראובן הילוה לשמ' על ידי ערב ובשטר, ומת לוה בחיי מלוה, ונתחייב מלוה שבועה, ואחר כך מת מלוה, ובאו היתומים להיפרע מן הערב, וסבר רב פפא למימ' דלא לוסיף עלה הוא, שהם אמרוה ביתומים הנפרעין מן היתומים וכאן נפרעין מן הערב, אמ' ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא, אטו ערבא לאו בתר יתמי אזיל.
ההוא דשכיב ושבק אחא, אתא ההוא אחא וקא תבע לשטרא דאחוה מיתמי, סבר רמי בר חמא למימ' האי נמי דלא לוסיף עלה הוא, אמ' ליה רבא מה לי שלא פיקדני אבה, מה לי שלא פיקדני אחא. ואי קשיא, לעיל ברב נחמן אמאי לא בעי למיעקר' לדרב ושמואל, והא רב נחמן לית ליה דרב ושמואל, כדאמרן דעבד עובדא כר' יוסי דאמ' יחלוקו, וכדאמרן נמי לדבריו דר' אמי קאמ' ליה וליה לא סבירא ליה, והכא היכי לא בעי למיעקרה, אלא אמ' הבו דלא לוסיף עלה. ויש לומ', דהא מספקא ליה לרב נחמן אי הילכתא כרב ושמואל אי הילכת' כר' אבה, ומשום הכי אמ' יחלוקו, ולאו משום דסבירא ליה כר' יוסי דמתני', ומשום הכי אמ' הבו דלא לוסיף עלה, ולא נילף מינה למילתא אחריתי.
אמ' רב חמא השתא דלא איתמר הילכת' לא כרב (ולא כשמואל) [ושמואל] ולא כר' אלעזר, דעבד כרב ושמואל עבד, דעבד כר' אלעזר עבד.
אמ' רב פפא האי שטרא דיתמי, פי' דמית לוה בחיי מלוה, לא מיקרע קרעינן ליה, ולא אגבויי מגבינן ביה, אגבויי לא מגבינן ביה, דהאי דיינא דעבד כרב ושמואל עבד, ומיקרע נמי לא קרעינן ליה, דהאי דיינא דעבד כר' אליעזר עבד.
ההוא דיינא דעבד כר' אלעזר, הוה צורבא מרבנן במאתיה אמ' ליה אזילנא למתיבתא ומייתינא איגרתא דלית הילכת' כר' אלעזר, אמ' ליה לכי תייתי, אתא לקמיה דרב חמא אמ' ליה האי דיינא דעבד כר' אלעזר מאי, אמ' ליה מאי דעבד עבד. כת' רבינו יצחק זצוק"ל לעיל בהילכת היו שניהן חשודין, ומסתבר' לן דהילכת' כר' אבה דאמ' כל המחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם, והכין דיינינן בכל דוכתא כר' אבה דכל היכא דמיחייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם, כגון הא דאמרי' בחזקת הבתים [ב"ב ל"ד ע"א], אי דמיא לדר' אבה להא דמיא לחד סהדא ולתרתי שני ולפירי, וכדאמרי' [לעיל ל"ב ע"ב] נמי בענין ההוא גברא דחטף נסכא מחבריה, וכדאמרי' [נמי] בעסק שבועה [ב"מ צ"ח ע"א], היכי דמי עסק שבועה, כדרבא, דאמ' רבא מנה לי בידך אין לך בידי אלא חמשי' והשאר איני יודע, מתוך שאינו יכול לישבע משלם, אבל לענין וכן היתומים מן היתומים בלחוד עבדינן כרב ושמואל. וחזינן מאן דסבר לענין היו שניהן חשודין (והילכת') [דהילכת'] כר' יוסי דאמ' יחלוקו, דהא רב נחמן עבד עובדא כותיה. ולאו מילתא היא, דהא רבא דהוא בתרא קאמ' כותיה דר' אבה מיסתברא מדתני ר' אמי שבועת יי' תהיה בין שניהן ולא בין היורשין, היכי דמי, אילימ' דאמ' ליה מנה לאבה ביד אביך ואמ' ליה חמשין אית ליה וחמשין לית ליה, מה לי הוא מה לי אבוה, אלא לאו דאמ' ליה מנה לאבה ביד אביך, ואמ' ליה חמשין ידענא וחמשין לא ידענא, אי אמרת בשלמ' אביו כי האי גונא מיחייב, איצטריך קרא למיפטר גבי יורשין, אלא אי אמרת אביו נמי כי האי גונא פטור, איצט' קרא למיפטר גבי יורשין, וקמא לה דרבא ולא איפריכא. ועוד, דהא אמרי' בפ' שבועת העדות [ל"ב ע"ב], אמ' אביי הכל מודים בשכנגדו חשוד על השבועה, ופרשינן לה כגון שהיו שניהן חשודין, דאמ' מר חזרה שבועה למחוייב לה, ומתוך שאינו יכול לישבע משלם, ושמעינן מהא דאביי דהכין הילכתא בהיו שניהן חשודין, שחזרה שבועה למחוייב לה, ולא שחזרה שבועה לסיני, הילכך ליתה לדרב נחמן דעבד עובדא יחלוקו, וקמא לה דר' אבה, מדאביי ומדרבא דבתראי נינהו.
ורבי' האיי גאון זצו"ל כתב [משפטי שבועות ח"ב שי"א], שראוי לדיין לנהוג כר' יוסי דאמ' יחלוקו באילו שני הדינין, כשהיו שניהן חשודין, וביתומים הנפרעין מן היתומים, ולא נמנעו אבותיי ואבות אבותיי הקדושים ז"ל מלהורות ולדין כזה הדין, אלא על זה דנו ועל זה הורו לעשות, וכך אמ' התלמ' [לעיל מ"ז ע"א], אמר ליה רבא לרב נחמן היכי תנן, אמ' ליה לא ידענא, ומסקנא אמ' רב יוסף בר מניומי עבד רב נחמן עובדא כר' יוסי דאמ' יחלוקו, ואם ימצא דיין שדן דין כרבותינו שבבבל או כדין ר' אלעזר דינו דין כמו שפסק, ואין אנו יכולין למחות, כמ' שאמ' דיינא דעבד כר' אלעזר עבד, ודיינא דעבד כרב ושמואל עבד. וכך ראיתי שנשאל רב משה גאון זצו"ל על אשה שלא הספיקה לישבע דלא אתפשה בעלה צררי, והשיב דיורשיה גובין מחצה.
והנכון בעיניי, שראוי לדיין לדון לכתחלה כר' אבה וכר' אלעזר, דאפי' רב נחמן שלא רצה לעקור דברי רב ושמואל, לאו דסבירא ליה כותיהו, דאי סבירא ליה כותיהו אמאי אמ' הבו דלא לוסיף עלה ולא ניגמר מינה למילת' אחריתי, אלא ודאי כר' אבה ור' אלעזר סבירא ליה, ולא אמ' כן אלא משום כבוד בעלמ', שלא יסתור בפירוש דברי רב ושמואל, מפני שהיו אנשים גדולים, אבל קושטא דדינא כר' אבה ור' אלעזר סבירא ליה, וכיון דקושטא דדינא הכי, וגם אמרי' נמי דיינא דעבד כר' אלעזר עבד, הדין הברור והיושר הוא לעשות כר' אבה ור' אלעזר, ואין לנו לחוש לכבוד רב ושמואל, ורב נחמן שהיה תלמידו של שמואל חש לדבריו, אבל אנו אין לנו לחוש לכבודו, אלא לדון לכתחלה בקושטא דדינא. ותו, דמתני' דתנן [ב"מ צ"ח ע"א], זה אומ' שאולה מתה, ביום שהיתה שאולה מתה, והלה אומ' איני יודע, חייב, אתיא קשיא לרב ושמואל, וצריכי למימ' דסביר' להו כרב הונא, דאמ' מנה לי בידך והלה אומ' איני יודע חייב, דבריא ושמא בריא עדיף, כדכתבינן לעיל בהילכת היו שניהן חשודין, וכיון שקימ' לן דאין הלכה כרב הונא, ממילא דאין הלכה כרב ושמואל דסבירא להו כותיה. הילכך הדין האמת והברור הוא לדון כר' אבה ור' אלעזר לכתחילה, ולית לן למיחש לכבוד רב ושמואל כדחש רב נחמן שהיה תלמידו, אלא בתר קושטא דדינא אזלינן.
מתני' ואיל[ו] נשבעין שלא בטענה כול'. אטו בשפטני עסיקי', הכי קאמ' ואילו נשבעין שלא בטענת בריא אלא בטענת שמא. תנא (בין) [בן] בית שאמרו, לא שנכנס ויוצא ברגליו, אלא מכניס לו פועלין ומוציא לו פועלין, מכניס לו פירות ומוציא לו פירות.
מאי שנא הני, משום דמורו היתירא, פי' מפני שטרחו בנכסים מורים התר לעצמן ליהנות מהן.
אמ' רב יוסף בר מניומי אמ' רב נחמן והוא שיש ביניהן טענה שתי כסף. כמאן, כשמואל, והתני ר' חייה לסיועיה לרב, פי' דמדקאמרת טענה שתי כסף, משמע שאם תבעו השותף בשתי כסף, אע"פ שהלה הודה לו באחת, ולא כפר לו אלא במעה אחת, נשבע, כיון שהיתה הטענה חשובה, משתי כסף, וזה יבוא כשמואל ולא כרב. אימא כפירת הטענה שתי כסף, פי' שכופר לו שתי כסף, ובין אם תבעו יותר והוא מודה לו הכל לבד מאלה שתי כסף, ובין אם לא תבעו אלא באותם שתי כסף וכפרן, נשבע הוא, כיון שהיא כפירה חשובה, ולא בענן הודאה במקצת בשבועת השותפין. והמורה פירש דבענן הודאה במקצת, שתהיה קרובה לשבועה דאוריתא. ואינו נר' לי כלל, שמה שלא הזכיר וחילק התנא במתני' מנלן לחלק ביניהן.
נתגלגלה לו שבועה ממקום אחר כול'. איבעיא להו מהו לגלגל בדרבנן, פי' מהו לגלגל שבועת אריסין שחלקו על ידי שבועה דרבנן, כגון שבועת הסת או של נשבעין ונוטלין דתקנתא בעלמ' נינהו, ומסיק, דמגלגלין בדרבנן. אמ' רב הונא לכל מגלגלין חוץ משכיר שאין מגלגלין, פי' על ידי כל שבועות דרבנן מגלגלין, חוץ מעל ידי שבועת שכיר שאין מגלגלין עליו שבועה אחרת, לפי שהיא עצמה אינה מן הדין, אלא להפיס דעתו של בעל הבית, כדאמרן לעיל. ירושלמ' [ה"ח] חד בר נש אזל בעי למידן קומי ר' זירא וחייבו שבועה על תרין דינרין, אמ' ליה לאו תרין דינרין אנא חייב לך קא טרפין לך, אמ' ליה ומילת פלן ופלן, אמ' ליה ר' זירא או הב ליה כל מה דתבע לך, או אישתבע ליה על [כל] מה דהוא מגלגל עלך.
<h2>דף מט.</h2>
והשביעית משמטת את השבועה, לאו אהך שבועה דשותפות קאי, דאין שביעית משמטת שותפות ולא שבועתה, אלא מלוה ושבועתה. מנהני מילי, אמ' רב גידל אמ' רב דאמ' קרא וזה דבר השמיטה שמוט, אפילו דיבור משמטת.
ארבעה שומרין הן, שומר חנם, והשואל, נושא שכר, והשוכר. שומר חנם נשבע על הכל, והשואל משלם את הכל, ונושא שכר והשוכר נשבעין על השבר ועל השבויה ועל המיתה, ומשלמין את הגניבה ואת (הגניבה) [האבדה]. פי' שומר חנם נשבע על הכל שלא פשע, והשואל משלם את הכל, כל הנך דמיתנו במתני', שבר ושביה ומיתה וגניב' ואבדה, אבל מתה מחמת מלאכה פטור, דלאו לאוקומה בכילתא שיילה, ונושא שכר והשוכר נשבעין על האונסין, (ומשלם) [ומשלמ'] גניבה ואבדה, וכולהו ילפי מקראי בפ' השואל. והמשנה הזאת כבר שנויה בהשוכר את הפועלין, כל כי האי גונא, והאי דהדר ר' ותנייה הכא, משום דבעי למיתני חיובי ופטורי דקרבן שבועות דידהו, תנא ברישא חיובי ופטורי דממון דידהו, לפי שקרבן השבועה בחיובי ופטורי, תלוי [בכך], שאם נשבע על דבר שהיה מחויב עליו אם הודה, ובשבועתו פטר עצמו מלשלם, נמצא שכפרו ממון, וחייב קרבן שבועת הפקדון חומש ואשם, ואם נשבע לשקר על חנם, כגון שאם הודה לא היה משלם, אינו חייב קרבן שבועה, שלא כפרו ממון, כדמפרש ואזיל.
אמ' לו לשומר חנם היכן שורי, אמ' לו מת, והוא שנשבר או שנשבה או שנגנב או אבד, אבד, והוא שמת או נשבר או נשבה או נגנב, משביעך אני ואמ' אמן, פטור. איכן שורי, ואמ' לו איני יודע מה אתה שח, והוא שמת או נשבר או נשבה או נגנב או אבד, משביעך אני ואמ' אמן, פטור. פי' שאילו הודה נמי לא היה משלם, נמצא שאין כאן כפירת ממון. איכן שורי, ואמ' לו אבד, משביעך אני ואמ' אמן, והעדים מעידים אותו שאכלו, משלם את הקרן, הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם, פי' האי מעצמו לאו דוקא, דאפי' אם הודה לאחר העדאת העדים משלם קרן וחומש ואשם, כיון דליכא כפל.
איכן שורי, ואמ' לו נגנב, משביעך אני ואמ' אמן, והעדים מעידין אותו שגנבו, משלם תשלומי כפל, הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם. פי' דוקא מעצמו, קודם שיעידוהו העדים, אבל אם הודה לאחר שהעידוהו העדים, כיון שנתחייב כפל על פיהם, אינו משלם חומש ואשם על פי הודאתו, דכת' [ויקרא ה'] ושלם אותו בראשו וחמישיתו יוסף עליו, ממון המשתלם בראש, שאין בו כפל, מוסיף חומש, אבל ממון שאינו משתלם בראש, דאיכא כפל, אינו משלם בהודאתו חומש ואשם [ב"ק ס"ה ע"ב].
אמ' לאחד בשוק איכן שורי שגנבתה, והוא אומ' לא גנבתי, והעדים מעידי' אותו שגנבו, משלם תשלומי כפל, טבח ומכר משלם תשלומי ד' וה'. ראה עדים [מ]משמשין ובאין, ואמ' גנבתי, אבל לא טבחתי ולא מכרתי, אינו משלם [אלא] קרן. פי' רבותא נקט, אע"פ שמחמת פחד העדים הודה, הויא הודאה, ופטור מכפל, וכיון דליכא כפל תו ליכא טביחה ומכירה, דתשלומי ד' וה' אמ' רחמ' ולא תשלומי ג' וד'.
<h2>דף מט:</h2>
אמ' לשואל היכן שורי, אמ' לו מת, והוא שנשבר או נשבה או נגנב או אבד, נשבר והוא שמת או נשבה או נגנב או אבד, נשבה, והוא שמת או נשבר או נגנב או אבד, נגנב, והוא שמת או נשבר או נשבה או אבד, אבד, והוא שמת או נשבר או נשבה או נגנב, משביעך אני ואמ' אמן, פטור. איכן שורי, ואמ' לו איני יודע מה אתה סח, והוא שמת או נשבר או נשבה או נגנב או אבד, משביעך אני ואמ' אמן, חייב. אמ' לנושא שכר [ולשוכר] איכן שורי, אמ' לו מת, והוא שנשבר או נשבה, נשבר, והוא שמת או נשבה, נשבה, והוא שמת או נשבר, נגנב, והוא שאבד, אבד, והוא שנגנב, משביעך אני ואמ' אמן, פטור. מת או נשבר או נשבה, והוא שנגנב או שאבד, משביעך אני ואמ' אמן, חייב. אבד או שנגנב, והוא שמת או נשבר או נשבה, משביעך אני ואמ' אמן, פטור. זה הכלל כל המשנה מחובה לחובה, ומפטור לפטור, פטורין, מפטור לחובה, פטור, מחובה לפטור, חייב.
ארבעה שומ' הן. הני תלתא הוו, פי' נושא שכר והשוכר דין אחד להן, ואין שום חילוק ביניהן, אמ' רב נחמן בר יצחק ארבעה שומרין ודיניהן שלשה.
אמ' רב כולן פטורין משבועת השומרין, וחייבין בשבועת ביטוי, פי' כל הני פטורי דמתני', פטורין משבועת השומרין, דהינו אשם דשבועת הפקדון, וחייבין משום שבועת ביטוי לשעבר, קרבן עולה ויורד, אם שגג בקרבן, כדין שיגגת ביטוי לשעבר, באומ' יודע אני ששבועה זו אסורה, אבל איני יודע שחייבין עליה קרבן. ושמואל אמ' אף משבועת ביטוי פטורין.
במאי קמיפלגי, רב סבר איתה בלאו והין, ושמואל סבר ליתה בלהבא, פי' נגנב ולא נגנב ימצא שם, אבל יגנב ולא יגנב לא ימצא שם, שזו היא שבועת שוא ולא שבועת ביטוי. והא איפליגו בה חדא זימנא, דאיתמר שבועה שזרק פל' צרור לים ושלא זרק, רב אמ' חייב, ושמואל אמ' פטור, רב אמ' חייב איתה בלאו והין, ושמואל אמ' (חייב) [פטור] ליתה בלהבא. צריכא, דאי איתמר בההיא, התם הוא דמחייב רב, דמנפשיה קא מישתבע, אבל הכא דבי דינא משבעין ליה, אימא מודי ליה לשמואל, כדר' אמי, דאמ' ר' אמי כל שבועה שהדיינין משביעין אותה אין חייבין עליה משום שבועת ביטוי, ואי איתמ' בהא, [בהא] קאמ' שמואל, אבל בהך אימא מודי ליה לרב, צריכא.
ואי איתמר בהא, [בהא] קאמ' שמואל, פי' לא פטר שמואל אלא בשבועת שומר חנם, דהיא שבועת הדיינין, ולא בשבועת השואל, אבל בהך אימ' מודה ליה לרב, דחייב, וכן נמי בשבועת שואל דהכא, צריכא. ור' אלעז' אמ' כולן פטורין משבועת שומרין, וחייבי' משו' שבועת ביטוי, חוץ מאיני יודע מה אתה שח שבשואל וגנב' ואבד' שבנושא שכר ושבשוכר, שהרי כפרו ממון.
גופה אמ' ר' אמי כל שבו' שהדיינין משביעין אותה אין חייבין עליה משום שבועת ביטוי, שנ' [ויקרא ה'] או נפש כי תשבע לבטא בשפתים, תשבע מעצמה משמע, וכדריש לקיש, דאמ' ריש לקיש כי משמש ארבעה לשונות, אי, דילמא, אלא, דהא. פי' האי דמשבעי ליה בי דינא לא קאי אשואל, דכיון דטעין מת או נשבר או נשבע או נגנב או אבד, כבר חייב עצמו בתשלומין, ומה צורך לבית דין להשביעו, ושבועה שעשה אינה אלא מעצמו, ולא על פי הדיינין, ודין הוא שיתחייב משום שבועת ביטוי, אבל שומר חנם ודאי כי טעין מת או נשבר או נשבה או אבד, שפוטר עצמו בכל אחת מהן, צריכין בית דין להשביעו אם הוא כדבריו, ואם נשבע לשקר, אע"פ שלא הרויח בכפירתו כלום, ולא מיחייב משום שבועת הפקדון, חייב משום שבועת ביטוי. ור' אמי היה פוטר, מפני שהדיינין השביעוהו, ובהא איצטריך ר' אמי למיפטר, דאי בשכפר לו ממון, תיפוק לי דחייב משום שבועת הפקדון, ולא מצית לחיוביה תרתי, כדאמרן [כ"ה ע"ב] לאחת, משום אחת אתה מחייבו.
